בשנים האחרונות נטפל לציוריו ולספריו של נחום גוטמן מבקר אמנות ואוצר פַנְטַזְיוֹרִי  בשם גדעון עפרת, המרבה להשתמש בספרי "בין חולות וכחול-שמיים" לרוב מבלי להזכיר את המקור, ומוסיף המשכים דימיוניים ומופרכים, חסרי כל ביסוס, לסיפורים תמימים ומשעשעים שסיפר לי נחום על בתי הזונות בקהיר וביפו, בעת שירותו בגדוד העברי.
השיא היה בתערוכה "הפרדס הקסום: הדימוי הארוטי ביצירתו של נחום גוטמן", שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה-צדק בתל-אביב בקיץ 2001, ובעקבותיה כתבת-ענק מלאה בדיות מאת אילת נגב, שהתפרסמה בשם ""אמנות מופשטת" בשבועון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ביום 27 ביולי 2001.
אילת נגב ראיינה אותי ארוכות לצורך הכתבה, וסיפקתי לה חומר רב שממנו ציטטה, ואולם כאשר הזהרתי אותה כי הפנטזיות הפרועות של עפרת, שמלכלכות ללא צורך וללא ביסוס את דמותו וזכרו של גוטמן, הן כולן בדיות חסרות בסיס, אמרה כי מערכת המוסף הסכימה לכתבה רק בגלל הסנסציה הארוטית שהעלה עפרת, ואם תתקבל דעתי שזה בלוף, לא תהיה כתבה והדבר כמובן יפגע מסחרית בתערוכה שלשמה באה הכתבה.
וכך, מכל דבריי למראיינת נותר בכתבה בעיקר הקטע הזה:
 
עפרת תוהה האם היתה לגוטמן דוגמנית עירום ערבייה שישבה לפניו. אהוד בן עזר מתפלץ: "אם היתה מישהי כזאת, האחים שלה היו שוחטים אותה. גוטמן לא היה צריך ללכת לזונה ערבייה כדי לצייר אישה. בלאו הכי, למיטב ידיעתי, רוב הזונות הערביות לא התפשטו, אלא פתחו את הרגליים מתחת לשמלה הגדולה. גוטמן לא היה צריך דוגמניות. הוא צייר כמעט הכול מהזיכרון, ולפעמים די היה שראה רוכלת ערבייה בשוק, כדי שיוכל לצייר אותה אחר-כך בתנוחה אחרת בסטודיו שלו בבית. אשתו דורה, שהיתה יפה מאוד, קוויה רכים ועגלגלים ככינור, היא הדוגמנית היחידה שלו. לפעמים הדביק לה ראש של ערבייה, לפעמים של גיבורה מהתנ"ך."
 
אפילו חֶמי, בנו גוטמן, נפל בפח של עפרת, או אולי חשב שעדותו תעזור לתערוכה, וכך נאמרים בכתבה דברים מופרכים שכאלה: "כשפגש את דורה, הפסיק [נחום אביו] לצייר זונות, והיא דִיגמנה ברבים מציוריו. 'אבל ציורי העירום של אימא, לגמרי לא ארוטיים. הוא מצייר את השדיים, אבל בלי פטמות,' אומר חמי גוטמן. 'זה נראה כמו תרגיל בציור קלאסי של עירום. זה שונה לגמרי מציורי הזונות. אין לי מבוכה להביט בעירום של אימא, זה פשוט ציור נהדר של גוף האישה, שמעורר בי תמיד אמוציות וגעגועים.'"
כאמור, לבד מאותן זונות שראה גוטמן בקהיר ובשכונת מנשייה שעל חוף ים יפו, כאשר שירת כחייל בגדוד העברי בשנת 1918, וישב עם אשכול לשמור עליהן בבקר אצלן החיילים הבריטיים, כמתואר ב"בין חולות וכחול-שמיים" – לא היה לגוטמן שום שיח ושיג עם זונות או עם נשים ערביות. הוא גם עזב עד מהרה את הארץ לווינה, ברלין ופריס, וכאשר חזר, הכיר את דורה והתחתן איתה.
צריך הרבה רשעות וטיפשות כדי לתלות בגוטמן קשרים עם זונות ערביות בימים הספורים שעברו בין שובו לארץ לבין פגישתו עם דורה, כפי שהוא עצמו מספר: "חזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926. באתי לרחובות לשמחת-תורה. ליד המדרגות של בית-הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ובפאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנחנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי." (שם, עמ' 210).
כדי להעמיד את שקריו של גדעון עפרת במבחן, פִרסמתי בשבועון "7 ימים", ביום 10 באוגוסט 2001, תגובה לכתבה של אילת נגב: