את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948, חגג ר' יהודה רַאבּ (בן עזר) כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכסים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנם הבאות."
אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."
וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!
גם לאחר כארבעים שנה זכרו בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זֵיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.
כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלח מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח, 1858 – מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל – ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקווה, בראשית שנת תרל"ט, שלהי שנת 1878, – והוא היחיד מכל מייסדיה שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות מפני פצצות המטוסים המצריים שנפלו על ערינו ועל בתינו), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-הנצח.
בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות, עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד!" כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר (זו מורשת הכבוד ההונגרי),  – ולהוציא את נשמתו ב"אחד".
לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו, באו אנשי חברה קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.
הראשון מאנשי המושבה שהגיע לשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שֵׁיח' איבּרהים מִיכוּ בפי השכנים הערבים, וותיקי המושבה. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואמר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"
הוא מעולם לא חזר על דבריו אלה.
 
ההלוויה יצאה למחרת, יום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה (וטרם סתמוה וכיסוה בבטון), והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בית הקברות של המושבה מראשיתה, (הקרוי כיום סגולה), שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד. (והיא דודתו של אהוד בן עזר, שנפטרה 45 שנה לפני היוולדו).
במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו של ר' יהודה ראב. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים, ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקווה – חורש בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.
 
(כיום נותרו בני הדור השלישי למשפחת ראב בן עזר – נכדיו ונכדותיו של ר' יהודה ראב וצאצאיהם. אבותיהם, בני הדורות הקודמים – קבורים לידו ובסביבתו; ומדי יום השנה למותו, בל"ג בעומר, אחר-הצהריים – מתאספים בני-המשפחה ליד קברו, הולכים ממצבה למצבה, בהן גם מצבת בתו המשוררת אסתר ראב, אומרים "קדיש", חליפות – הגברים והנשים של המשפחה, מניחים זרי פרחים, קוראים משיריה של אסתר ומן "התלם הראשון", ומסיימים מאוחר יותר במסיבה משפחתית רבת משתתפים יחד עם התינוקות בגן-ביתו של ע. בן עזר).
 
בעקבות "התלם הראשון, זיכרונות 1930-1862" מאת יהודה ראב (בן עזר), נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא ג' קרסל, אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. הביא לדפוס: ראובן אשל. הפצה: מוסד ביאליק. מהדורה חדשה זו כוללת את המהדורה הראשונה של הספר, שיצא לאור בשנת תשט"ז, 1956, בהוצאת מ' ניומן והספרייה הציונית.