"מיליון שאהידים בדרך לירושלים", צעק שוב ושוב ערפאת, אוחז בידו את ידי ח"כ טיבי, ונענה בתרועות רמות מן ההמון המוסת. לא היו אלו קריאות של ייאוש. היו אלו קריאות קרב של תקווה. פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של ייאוש, אלא אסטרטגיה של הכרעה. מטרתם היתה לשבור את רוח החברה הישראלית ולהכניעה. דומה היה שאין מענה לפיגועי ההתאבדות, והפלשתינאים חשו ניצחון.

מבצע "חומת מגן", פעילות צה"ל ושב"כ בשטחים, הסיכולים הממוקדים והמחסומים הצליחו לעצור את גל פיגועי ההתאבדות. הצעד המשלים לכל אלה הוא הקמת גדר ההפרדה. הפלשתינאים, שאיבדו את הקלף האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, טרור המתאבדים, נלחמים נגד הגדר כדי לסכל את הקמתה. הטענה, כאילו המאבק הוא נגד תוואי הגדר – מגוחכת. מאז 1967 לא ערכו הפלשתינאים מאבק דומה נגד הקמת ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הבנייה ואף הפקעת אדמות. התוואי הוא תירוץ לניסיון לסכל את הגדר כדי להמשיך באסטרטגיית טרור המתאבדים.

את המלחמה בגדר ההפרדה ממקדים הפלשתינאים לאורך שנים בכפר בלעין ולאחרונה גם בנעלין. הם הצליחו לגייס גורמים אנטי ישראלים ואנטישמיים באירופה (פעילי "שלום") והתופעה הפרוורסית ביותר – גורמי שמאל רדיקלי ישראליים.

עם כל החומרה שבמסר הזה, אילו היה מדובר בהפגנות דמוקרטיות – עמידה עם שלטים וקריאת קריאות, ניתן היה להכיל זאת. אולם מדובר במאבק אלים, בניסיון לפגוע בגדר, בתקיפה חוזרת ונשנית של עובדי הגדר וביידוי אבנים על חיילי צה"ל מדי שבוע, לאורך שנים.

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חייליה ושוטריה נרגמים מידי שבוע באבנים. חוסר היכולת להתגבר על כך במשך שנים, מעידה על רפיסות נוראית של המדינה ומוסדותיה. מדינה אינה יכולה להשלים עם אנרכיה. מדינה חייבת להשליט את מרותה. אם לשם כך יש צורך להפעיל כוח – יש להפעיל כוח. אם יש צורך להפעיל יותר כוח – יש להפעיל יותר כוח. אבל הגיעה השעה לשבור את האנרכיה הזאת.

בשבוע שעבר הוכיחה המדינה שביכולתה להשליט את מרותה, וכשיש בכך צורך – גם להפעיל כוח, מול אתגר אנרכיסטי דומה בחברון. הדרג המדיני שהחליט והדרג המשטרתי והצבאי שביצע, ראויים לשבח על הפעולה המהירה, החזקה והאלגנטית, לצד ביקורת על שנכשלו במניעת פרעות תשס"ט, הפוגרום שנערך לאחר דיכוי המרד. הגיעה השעה שזרועות הביטחון והחוק יגבו תג מחיר ראוי וכואב מפורעי החוק הללו – הנוער ומסיתיו.

כך בדיוק יש לנהוג כלפי תמונת הראי שלהם בבלעין ובנעלין. ההבדל בין האנרכיסטים בחברון לאנרכיסטים בנעלין הוא התנהגות התקשורת. בעוד בחברון מילאה התקשורת את תפקידה, הציגה את התמונות, הביאה אותן לכל בית בישראל ובכך הכשירה את דעת הקהל מימין ומשמאל להפעלת כוח לדיכוי המרד, בנעלין היא משתמטת ממילוי תפקידה ולעתים אף מציגה את ההפקרות המשתוללת שם באהדה, ובכך נותנת לה רוח גבית.

על ישראל לנהוג כמדינה ריבונית ולשים קץ לאנרכיה.

ב. מגיעה לנו חופשה ממנו

איני מתרשם יותר מדי מה"פוליטיקה האחרת" של ציפי לבני. מי שדבקה בשרון, דבקה בכיסאה תחת אולמרט והקיפה עצמה ברמון, בר-און והנגבי, רחוקה מלייצג בעיניי פוליטיקה אחרת. אולם בקריאתה לאולמרט ללכת הביתה לאלתר, היא צודקת לחלוטין.

על אולמרט לצאת לחופשה מהסיבה המוסרית – מי שנאשם במירמה בנסיבות כל כך חמורות ובמקביל חשוד בשורה של עבירות, אינו ראוי לאייש את תפקיד ראש ממשלת ישראל אפילו יום אחד.

על אולמרט לצאת לחופשה, מאחר וראש ממשלה זקוק למינימום אמון ציבורי, ואולמרט איבד מזמן את האמון הציבורי, ועם ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום (בכפוף לשימוע) הוא איבד את שיירי השאריות של אמון הציבור, אם עוד היו כאלו.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי זה הנוהג הקיים בישראל. יצחק רבין נהג כך, כאשר היועץ המשפטי התכוון להגיש כתב אישום נגד אשתו, בעבירה טכנית קטנה, שכשלג תלבין לעומת העבירות עליהן נאשם ובהן חשוד אולמרט. היה זה בממשלת מעבר ערב בחירות. רבין לא הסתפק בהתפטרות מראשות הרשימה, כלומר מהאפשרות להיות ראש הממשלה אחרי הבחירות, אלא יצא מיד לחופשה, ואיפשר ליריבו ושנוא נפשו שמעון פרס, בימים הקשים ביותר של השנאה בין השניים, כאשר רבין חשד (לא בצדק) בפרס שהוא עומד מאחורי הדלפת פרשת חשבון הדולרים, למלא את מקומו. אבל להשוות את אולמרט לרבין זה באמת מוגזם.

על אולמרט לצאת לחופשה, כי מגיעה לנו חופשה ממנו.

אין לי ויכוח עם הפרשנות המקובלת על צעדה של לבני – שזה צעד אישי ופוליטי, שנועד לאפשר לה להתמודד בבחירות מכס ראש הממשלה ולמצער, לבדל עצמה ציבורית מאולמרט. למרבה הצער, אלה השיקולים של פוליטיקאים, בוודאי בזמן בחירות. אבל איני בוחן אותה על פי כוונותיה, אלא על פי מעשיה – במקרה זה היא עשתה מעשה נכון, אמרה את האמירה שחייבת היתה להיאמר, וטוב שנהגה כך, גם אם מניעיה זרים.

לעומת זאת, אין ספק שגם המניע של נתניהו וברק, שלא תבעו את הליכתו המיידית של אולמרט הביתה, הוא פוליטי ואישי – מניעת התמודדותה של ציפי לבני מכס ראש הממשלה. אבל במקרה שלהם, המניעים הזרים הביאו אותם להחלטה שלילית, הנושאת מסר שלילי לציבור.

אהוד: אני משוכנע שכך היית מטיף גם אילו ציפי לבני היתה בעד החזרת הגולן בכל מחיר ואילו אהוד אולמרט היה מתנגד נחרץ לירידה מהגולן וגם היה עושה כל שביכולתו לטרפד כל משא ומתן עם סוריה.