"הריקוד של סוניה"

מאנגלית – שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות 2008, 441 עמ'

"הריקוד של סוניה" הוא רומן הפורש בפני הקורא בפרוטרוט נטורליסטי כמעט את תקופת הסבל הנוראה שעברה על העם הספרדי במלחמת האזרחים בשנים 1936-1939. הספר מתאר את הזוועות ביצע המשטר האפל של הגנרליסימו פרנקו, אך איננו מסתיר גם את מעשי הזוועה שביצעו הרפובליקנים בכמרים, בנזירות ובשבויים הפשיסטיים. קשה להאשים את הסופרת על כך שאיננה אובייקטיבית, הגם שיתרון בולט בעניין הזה נופל בחלקו של ארנסט המינגוויי ברומן שלו "למי צלצלו הפעמונים".

העלילה, בקווים כלליים, מספרת על אישה צעירה בשם סוניה, הנשואה לבנקאי מרובע ושתיין, שיוצאת יחד עם חברתה הטובה מגי (אם חד-הורית) לחגוג את יום הולדתה של זו בספרד. בחייה המשמימים מוצאת סוניה נחמה בחוג לריקודים בלונדון, עיר מגוריה, ובגרנדה, אליה נסעה כאמור, עם חברתה. נהייתה של סוניה אל הריקוד היא לצנינים בעיני בעלה, עד שלקראת סוף הרומן הוא מתנה את המשך הנישואין שלהם בהפסקת השתתפותה של סוניה בחוג זה. בגרנדה פוגשת סוניה בקשיש בעל בית קפה "אל באריל" ("החבית"), שמספר לה את קורות מלחמת האזרחים ואת קורותיה של משפחת רמירז, בעלת בית הקפה בימים הנוראים ההם. קונצ'ה ופאבלו רמירז, בעלי בית הקפה, הם בעלי דעות מתקדמות, תומכי הרפובליקה, אך מבקשים בכל כוחם להצניע את דעותיהם. מאמציהם אלה נכשלים לחלוטין – עם כיבוש גרנדה בידי הפשיסטים נאסר בנם אמיליו, עונה והוצא להורג רק משום שהוא הומוסכסואל, בנם האחר איגנסיו, פשיסט מושבע, וטוריאדור אמיץ, נרצח על ידי חבריו לשעבר שבמחתרת הרפובליקנית. האב נאסר בעוון האזנה לתחנת הרדיו הקומוניסטית, ובנם הבכור אנטוניו יוצא עם שני חבריו לחזית הקרבות נגד הפשיסטים בגזרת מדריד. עם השתלטות הפשיסטים על מדריד ועל ברלצונה – נודד אנטוניו לצרפת, שם מוחזקים הפליטים הספרדים בתנאים מחפירים. כשהוא חוזר למולדת הוא נכלא ונשפט ל-30 שנות עבודת פרך על השתתפותו בכוחות הרפובליקניים. בעבודתו בעומק ההר ב"עמק הנופלים", המפעל המגלומני של פרנקו, נופל אנטוניו למשכב, ונפטר ממחלתו. קונצ'ה נשארת בודדה בבית הקפה, שכן שכלה את שלושת בניה, ובעלה כלוא באשמתה (היא הייתה זו שהאזינה לתחנת הרדיו הקומוניסטית, והוא לקח את האשמה על עצמו). בתה הרקדנית מרסדס מתאהבת בנגן הגיטרה הצועני חבייר, ויוצאת לחפשו (בהסכמת אימה שלא יכלה לשאת את סבלה וגעגועיה של בתה לאהוב ליבה). היא נודדת למלגה עירו, ואחר כך יוצאת עם שיירות פליטים לערים שונות בספרד המופגזת והמדממת עד שהיא מגיעה לבילבאו באזור הבאסקי, שם התגורר דוד של חבייר, והיא קיוותה שתמצא אותו שם. אלא שביתו של הדוד הפך לעיי חורבות, וברור שדיירי הבית נהרגו בהפגזה. מרסדס נוסעת עם ילדי הפליטים הבאסקים לאנגליה, ועם סיום עבודתה כמטפלת בילדים אלה, היא עושה לביתה – לומדת אנגלית ומשתלבת בעבודה ובחברה המקומית. גבר נדיב וטוב לב בשם ג'ק היינס משמש לה בן זוג לריקודים (אהבת חייה) – ולאחר עשר שנים של חיזורים – היא נענית ונישאת לו. בינתיים קיבל פאבלו חנינה מהכלא, והוא חוזר לקונצ'ה כשהוא נראה כצל אדם.

סוניה מתוודעת שאותה מרסדס היא לא אחרת מאשר אימה מרי, שמתה מטרשת נפוצה, ומיגל, בעל בית הקפה, איננו אלא חבייר אהוב לבה האבוד של מרסדס, אשר שוחרר מהכלא כשכר על עבודתו ב"עמק הנופלים", והתקבל אצל קונצ'ה כבן משפחה.

הרצאת הספר אמורה להיות ריאליסטית, כי מדובר בקורותיה של משפחה שנקלעת למאורעות מכריעים בתולדותיה המדממים של ספרד, אבל רוח היצירה מבקשת כאילו להתחרות בזרם הרומנטי שפרח באירופה בתחילת המאה ה-19: האהבה של מרסדס לחבייר, בעלת הנימים המיסטיות, הנאמנות ללא גבול של מרסדס לחבייר עד כי היא מוכנה לנדוד בסכנת נפשות בכל ספרד הפצועה והמופגזת, נאמנותו חסרת הפשרות של חבייר למרסדס ואהבתו המלאכית כלפיה הדורשת ממנו להקריב את אושרו – הופכות את שתי הדמויות אלו ליצורים מיתיים ממש. האבירות של פאבלו המגן על אישתו ולוקה במקומה בשנים רבות בכלא, המאבק שבין הטוב לרע המוחלט – הלא הם הקלגסים הפשיסטיים – כל אלו סממנים רומנטיים שהמחברת אימצה בספרה זה.

עירוב בין ריאליזם ורומנטיקה יכול ליצור תמהיל ספרותי מרתק למדיי, אלא שברומן שלפנינו יש גלישות מכוונות למלודרמה, ולמה שנהוג לכנות במקומותינו בשם הגנאי – "סרט טורקי": סוניה נמשכת כמו בחבלי קסם אל קפה "אל-באריל", ולאחר שיחות ארוכות עם בעל המקום, המלעיט אותה בקורות מלחמת האזרחים – מסתבר לה שבת בעל בית הקפה, הלא היא מרסדס – איננה אחרת מאשר אימא שלה! ולא די בכך – מסתבר שהקשיש המדבר עימה, והמציג עצמו כמיגל – איננו אלא חבייר הצועני שהיה אהוב ליבה של אימה, ואשר ויתר עליה כדי לא לפגום באושרה שם באנגליה אליה היגרה בימי הרעה של פרנקו.

אבל בכך לא סגי: מיגל, הוא חבייר הצועני, שהפליא לנגן בצעירותו, שבוודאי היה אנאלפבית – מספר לסוניה (בתה של אהובתו מרסדס) בשיחות ארוכות על כוסות משקה, עד לשעות הקטנות של הלילה – את כל קורות מלחמת האזרחים בספרד ומונה תאריכים, שמות, אירועים! לעיתים נדמה לקורא שדבריו לקוחים ממש מתוך דפיו של ספר היסטוריה (ראו עמ' 139 ואילך, 148 ואילך, 189 ואילך, 198 ואילך, 209 ואילך, 223 ואילך, 248 ואילך, 258 ואילך ועוד ועוד – מאות עמודים!).

מילא, אבל כיצד ייתכן שמיגל-חבייר יודע לספר את קורותיה המפורטות של מרסדס, המחפשת אחריו בכל ספרד, ואחר כך בארץ גלותה – אנגליה? הרי אימה – קונצ'ה, קיבלה ממנה רק מכתבים לקוניים מפחד הצנזורה הפשיסטית (ראו עמ' 331)?. איך הוא יודע לספר את קורותיו של אמיליו ההומו, של איגנסיו היהיר ושל אנטוניו תומך הרפובליקה, תוך תיאור מדוקדק של הקרבות בהם השתתף? אין בספר כל מאמץ לתאר איך המידע הזה יכול היה להגיע אליו. שיא הגיחוך הוא בתיאור שמיגל-חבייר מתאר את החיצוניות שלו עצמו בעיני מרסדס שהתאהבה בו (עמ' 155 ואילך)!

זאת ועוד: ההתוודעות של סוניה אל עברה של אימה נראית על פניה בלתי סבירה לחלוטין, וכי איך ייתכן שעד מחצית חייה לא נודע לה שום דבר על עברה של אימה? ואם אימה לא סיפרה לה, כי היא נפטרה בצעירותה מטרשת נפוצה – איך ניתן להסביר שאביה לא אמר לה דבר? הכי מגוחכת בכל העניין הזה היא העובדה שסוניה מתוודעת לכך שמרסדס היא אימה, ושמיגל הוא חבייר, אהוב לבה – רק לקראת סוף הספר (עמ' 427), למרות שזה היה אמור להיות ברור לה כבר בתחילתו (עמ 17, 92-90, 111, 114; ראו בהמשך עמ' 388, 422-421).

הדמויות בספר מעוצבות בצורה שטוחה למדיי: מרסדס היא כולה ריקוד ואהבה, מיגל-חבייר הוא כולו נגינה ונאמנות, פאבלו ומיגל הם סמל האבירות וההקרבה, אנטוניו הוא סמל ללוחמי האור נגד החושך, ג'יימס הוא מרובע ושתיין – וכך בקווי אופי אחד או שניים ניתן לאפיין גם יתר גיבורים.  רוב הדיאלוגים בספר "תפורים", ולעיתים חסרים מינימום של אמינות. הרי דוגמאות:

"'הם יורים בכל אלה שנכנעו...'

'חיות אדם' אמרה קונצ'ה בקול בלתי נשמע כמעט.

'כן, אני חושב שהם בהחלט הוכיחו את זה,' אמר בעלה." (עמ' 195)

"אנטוניו ניגש ישר לעניין.

'אני מוכרח ללכת, אימא. אני מוכרח להירתם למאבק. אני מקווה שזה לא יימשך הרבה זמן ואני אשוב בקרוב.'

דממה השתררה לרגע בבית הקפה הקטן.

'כך בדיוק אתה צריך לעשות', אמרה קונצ'ה לבסוף..." (עמ' 261-260)

אחטא לאמת אם אומר שהספר לא מעניין – ההיפך הוא הנכון, אך המעידות בו כל כך רבות – שהן הולמות יותר טירון בכתיבה מאשר סופרת בעלת שם עולמי, שספריה הם רבי מכר.