בַּיום שנִתאַלמנתִּי, בּחנוּכּה תשס"ג, הביאה בּתי רוויטַל מגן-הילדים בּשכוּנת מגוּרינוּ חנוּכּיה שדוּגמתה לא נזדמן לי עוד לראות, אותה עיצבה בּמו ידיה הקטנות עיצוּב מפתיע. היה זה כַּן של עץ שמעליו נִסתעפוּ תִשעה זרדים גדוּמים מִגזע מנוּסר של גפן. אראלה, הגננת המאוד יצירתית, גילתה זמן קצר לפני חג-האוּרים כּי קבּלן מקומי, ניסים בַּדַש, עומד להקים בּית-קומות מפואר על מִגרש שהיה פּעם כֶּרֶם, מגרש שהיה מכוּסה כּל-כּוּלו בִּגפנים נטוּשות שקמלוּ. מי שמכּיר את הגפן יודע שהיא מִסתרחת לַרוחב, מתוך גִזעהּ האנכי צומחת לה אופקית שיפעה של שָֹריגים בִּדמוּת מנורה שֶשְלַל קנים לה וכל קנה כּזה הוּא בּפּוטנציה מין פּמוֹט. אראלה, שלמדה תכשיטנוּת בּ"בצלאל", הבינה מיד כּי מִגרש סְבוּךְ-גפנים זה טומן בּו אוצר פּדגוגי: היפה עִם המועיל, מרחיב-הדעת עִם הפּראקטי, וּבפרט שאותו חג המִזדהר בּאור נרות ניצב כּבר כּמעט על סִפֵּנוּ ממש וילדי הגנים נוהגים כּאן לקראת יום כ"ה בּכִסלֵו להתקין כּל אחד חנוּכּיה המפגינה מקוריוּת. היא הציעה לַקבּלן עיסקה תמוּהה אך משתלמת: בִּמקום להזמין דחפּור שיעקור את הגפנים (מה שהיה אמוּר לעלות למר בַּדַש בּבּוּכטה של כּסף) תבוא כּיתה ט', כּיתתו של בּנה גיא, וּבסכוּם זול בּהרבּה מִשְֹכַר דחפּור תכשיר לו שטח לְמיפלצת הנדל"ן שלו שֶאֶת יסודותיה הוּא יניח על קִברן של הגפנים העקוּרות. כּך יֵהָנֶה מר בַּדַש ממִגרש חלק וטוב, מישטח של עפר מגוּלח למִשעי משִלדֵי עִזבונו של הכּרם, וכך יתווסף לקוּפּת כּיתה ט' סכוּם של דמי חנוּכּה מִמר בַּדַש, תמוּרת הרחקת שְלַל-גפנים מיוּתר זה שֶיֵּש בּו חומר-גלם להרבּה חנוּכּיות.      
אמת, חנוּכּיה שהוּתקנה משָֹרִיג-גפן אינה מוּצר סטאנדארטי כּחנוּכּיה קנוּיה. אין בּה סימֶטריוּת, אין בּה בּרק מתכתי, אִם של בּדיל או של כּסף – אך יש בּה עֵדוּת למידת דמיונו היוצר של הטבע עצמו. נכון, גידוּל הגפן מן הסתם אינו כּולל לימוּד תכשיטנוּת בּ"בצלאל" כּמו של אראלה. אך גם פַּסָּל דגוּל כּמו הנרי מוּר או ג'קוֹמֶטִי עוד יש לו מה ללמוד מעָרַבֶּסקוֹת פּיתוּלן של דָּלִיּוֹת הצמח המוּפלא הזה, המִיתִי, שכּבר לנֹחַ וּללוֹט שִֹמַּח לבב אנוש. מה גם שגפן נִמנֵית בּין שבעת המינים שבּורכה בּם ארצנו ואין לנוּ חג יהוּדי שאינו מִתבּסם מיֵּינהּ המתוק.
כּך או כּך, כּאמוּר, גם בּתי רוויטל הביאה אותו יום חנוּכּיה מענפי גפן מִגן-אראלה אל בּיתנוּ בִּשכוּנת גִילֹה מבּלי שיעלה אף לשניה אחת בּודדת על דעתה או דעתי כּי לא הרחק מכּאן, בּערוּצו של ואדי תְלוּל קירות סדוּקים של סלע, ימצא בּעלי, סרן עוּזי עֵילָם, את מותו בַּמירדף הפאטאלי אחר מחבּלים שניסה לחסל שם עִם צבי'קה, סגנו לפיקוּד.
מאז חלפוּ כּבר שש שנים, בּתי כּיום בּת עשֹר, ואני לא נישֹאתי, גם לא מתכּוונת, וּשתינוּ מְכַתְּפוֹת, כּמו משפּחות רבּות של שְכוֹל, את נטל היַתמוּת, האלמנוּת ואותו פּצע שלא מגליד אף פּעם גם אם התמימים חושבים שהשנים הן מין חֲדַר טיפּוּל אַמבּוּלָטוֹרי ושהזמן מצליח לעצור את הדימוּם. בּתי, נסתבּר, מוסיקאלית מאוד וּבכך, גם אִם חלקית, היא משקיעה את תיסכּוּליה. נכון שצלילים (ואפילו אם הם ההארמוניים מִכֹּל) אינם תחליף לדמוּת של אב. אך כּמו שאני משקיעה את יגון בּדידוּתי בְּטירדות המקצוע (רופאת-ילדים בּ"הדסה" עין-כָּרֶם) כּך היא, על קְלִידֵי הפסנתר.
רשמתי אותה לאקדמיה על שם רוּבִּין, ללמוד יסודות ההארמוניה (היא מראה סימנים של כִּשְרוֹן הלחנה וגם זה מין תחבּושת אישית). בּחוּפשת-הקיץ האחרונה לקחנוּ טיוּל מאוּרגן לפֶּטְרָה, היא ואני, כּמֶחְוָה לחלום נעוּריו של אביה המת. עוּזי גדל, כּמו רבּים בּני דורו, על המיתוס ההירואי-אובדני ההוּא של פֶּטְרָה, זה של המאצ'ואיזם של אותם עזי-הרוּח שעברוּ לא-חוּקית את הגבוּל והגיעוּ לשם (ולרוב לא חזרוּ). אך מאז השלום עם ממלכת ירדן, ניטלה מרבּית הנופך הרומאנטי מֵאֲתָר זה. פֶּטְרָה אמנם היא מֵעֵבֶר לגבוּל אבל גבוּל שאישוּר בַּדרכּון ואוטובּוס נוח, רְפוּד-מושבים ועתיר מיזוּג-אוויר חוצים אותו יום-יום בּנחת בּלי שוּם סיכּוּן הירואי או עוז-רוח מאצ'ואיסטי ולא אומַר שצר לי על אובדן האגדה. עוּזי אומנם לא זכה בּחייו להעיף בּו, בּפלא זה, עין – אך שְתֵּינוּ, אשתו וּבתו שהותיר כּאן, חזינוּ בָּאטראקציה, איך אומרים, "גם בשבילו."
פֶּטְרָה, המסוּתֶּתֶת כּל-כּוּלה בּאבן נוּבִּית, כּוללת בּתחוּמיה קאטאקוֹמבּוֹת נסתרות. כּשנכנסנוּ לאחת מהן אמרה בּתי לפתע: "אמא, עכשיו, שֶרַק שתינו לבד פֹּה, תשמיעי לי, אם לא איכפּת לָךְ, צליל בּודד של do". עשיתי איפוא כּרצונה וּפלטתי do שנשמע די פַאלְצֶטִי. הוּא פּרח מִשֹפתַי כּגוֹזָל מקינו שבּקושי מצליח לעוּף. "אַל תפסיקי!" קראה רוויטל והוסיפה לַ-do שלי sol מתוך פִּיהָ. שני הצלילים נִתעַמתוּ זה מול זה, מרעידים שָם אדווֹת של הֵדִים. ואז, בּעוד שְתֵּינוּ פּולטות, כּנזיר הינדוּאיסטי את לחן ה"מַאנְטְרָה", את ה-do שלי וה-sol שלה, נצטרף בּפתאום עוד צליל. זה היה mi שָקֵט אך בּרוּר בּתכלית, אף כּי לי עצמי בּרוּר היה שמשהוּ נסתר כּאן: אִם היינוּ בַּניקרה ההיא רק שתינוּ לבדנוּ – מהיכן בּא הקול השלישי, הנוסף? מי פּלט את ה-mi ההוּא, מי? רוויטל, שכּבר למדה בּאקדמיה על שם רוּבּין, הִסבּירה לי: "אמא, אין שוּם מיסתורין כּאן, זה מין צירוּף אקוּסטי שקוראים לו over tone. תופעה די טיבעית, אם לסמוך על דברי המורָה להארמוניה שלנוּ". והוסיפה מיד, בּקריצה ממזרית: "אִם זוכרים שהטיבעי הוא בּנו החוּקי של העל-טיבעי..."
בַּלילה, כּשחזר האוטובּוּס לירוּשלים, עצר אותנוּ מוּל חברון מחסום צבאי בַּכּביש. חייל שלנוּ ושוטר מן הרשוּת הפלסטינית עלו על כּלִי-רִכבֵּנוּ וקראוּ בּקול נִרגש: "נוסעים נכבּדים, אם נמצא בּיניכם איזה דוקטור, יואיל נא לומר זאת. יש כּאן עניין של חיים או של מוות. אם יש כּאן רופא, שיָקוּם!"
קמתי מיד, מבוהלת קימעה אך כּפוּיה בּשבוּעת-הִיפּוֹקְרָטֶס.
"איזו רופאה אַתּ?" שאל החייל בּחופזה אך בִּצליל-הקלה.
"רופאה פֶּדִיאַטְרִית," אמרתי מיד אבל הוּא, די נבוך, לא קלט זאת. כּך שמיהרתי לזרוק לו, כּמו חֶבֶל, תרגוּם-בּגוּף-הסרט: "דוקטורית לילדים."
כּאן ניאורוּ פּניו כּמו אירע לו פּתאום נֵס-פּך-שֶמֶן שכּלל לא ציפּה לו: "יותר טוב מִזה לא יכול כּבר להיות", והורה לי לבוא אחריו.
"מה עם בִּתִּי?" שאלתי, "וּמה עם האוטובּוּס?"
"שניהם יחכּוּ לָךְ כּאן עד שנגמור," נזדרז החייל להבטיח.
הרגעתי איפוא את בּתי שאותות-דאגה כּבר ניכּרוּ בּפָנֶיהָ ותיכף שמעתי את קול הנהג: "לא נזוּז בִּלְעָדַיִךְ, גבירתי." זה, החייל שירד לפָנַי וצעד על הכּביש לוּט-החושך, האיר את דרכּי בּפנס שחָבַר לקרני אורות-הדרך של קדמת האוטובּוּס. כִּשלוש מאות מֶטרים מאור פּנסיו של האוטובּוּס נִתקלנוּ בּפתאום בִּדמוּת רועדת. משהוּ דק, גִבעולי ושביר כּמו קְנֵה-סוּף על שְֹפַת ואדי גואה. אֶת הואדי ייצגוּ דמעותיה שלא נִתלַווּ, בּמוּזר, לשוּם הגה. כמו איזה סרט אילם עם קלוֹז-אַפּ ועם מֶתַח אך לא עִם פּס-קול. היא חיכּתה לרופא, נתחוור, כּבר קרוב לשעה, אבוּדה ונואשת (איך היה צץ לה רופא בִּשממה הררית ולילית זו פּתאום?) אבל אִם, כּדברי החייל שחיפּשֹ לה רופא וּלפתע נִתקל בּי, "יותר טוב מִזה לא יכול כּבר להיות," ייתכן שאירע לה, בִּי, נֵס.
היצצתי בַּדמוּת וראיתי מוּלי נערה מרעידה ודומעת. ידיה לפתוּ חבילה של סחבות כּילדה החובקת בּוּבּה. עד מהרה, כּשהחלה אותה הבּוּבּה להשמיע קול בֶּכִי, נִגלה גם תינוק חוורוור ואֲנֶמִי: יַלְדָהּ של אותה היַלְדָּה...
כּיוָן שמשפּחת הורַי זכרונם לברכה מוצאהּ ממִצְרַיִם, יכולתי לדובב את הורתו המפוּחדת של התינוק שלא חדל לִדמוע כּמו אִמו. היא מסביבות אֶל-בּוּרְג', סיפּרה. לא ממש מן הכּפר, קצת מִחוּץ לו. מה מיקוּמו של אותו ה"מִחוּץ לו"? – את זה התחמקה מִלומר. אל-בּוּרג', חור נידח, לא הרחק מסָמוֹעַ, הלא היא אֶשְתָמוֹעַ הקדוּמה, המיקראית, היא כּפר עתיק בִּדרום-מערבוֹ של הר חברון, ואיך הגיעה עד סביבות חברון מִשם – פּליאה היא. הילד חולה וּכבר בּן אחד מת לה, מִזמן, היא פּולטת בּבֶכִי. יש בּמאדינת-ח'ליל (היא חברון) אמנם דוקטור, אך לא בִּשבילה.
"למה לא בשבילֵךְ?" התעקשתי לשאול.
"כּי בּלי כּתובת, בּלי רישוּם, בּלי תעוּדות אַתּ לא נֶחְשֶבֶת."
"נחשבת לְמָה?"
"לאדם," היא גונחת, "ולנוּ אין שוּם כּתובת, אין שוּם בּית, כּמו חיות."
"איך זה?"
"אנחנוּ גרים בִּמערה. עם אבי ועם בּני," היא אומרת.
"וּבעל? אין לָךְ בּעל?" כּך אני, וּכבר נִכלמת.
"לא," היא עונה, "הִצטרף לַחמא"ס. ונורה. על ידי היָאהוּד."
לכאן, אל המחסום הזה על כּביש חברון-בּית לחם, הגיעה בָּרֶגֶל, עם בּנה בּחיקהּ, בּין הרים, ואדיות, שְֹדוֹת-קוצים. מישהי, אשת בּן-דוד מִסָּמוֹעַ, הִציצה בִּבנהּ ואמרה לה: "אִיסְמַעִי מִנִּי יא סָאנָא, לפני שיָמוּת לָךְ הבּן השני תלכי אל היָאהוּד ותשאלי על המוּסְתַּשְפָא (בּית-החולים) שקוראים לו 'הדסה', ששם מקבּלים כּל חולה."
הילד משתעל וכל שיעוּל שלו משמיע צליל של קוּנְבּוּלָה (פּצצה) שיוצאת מִקָּנֶה של תותח-ראמאדאן. מי מְגַדֵּל ילדים בּניקרה אפלה וטחוּבה פֹּה בַּואדי? רק מטוּמטם שמִלבד חוסר-מוח גם יש לו, מַלְעוּן, חוסר-לב. רק שֶקַּל להיות חכם אִם יש לְךָ דירה וּכתובת. לה וּלאבּא שלה אין לא זה ולא זה, פּוצצוּ את בּיתם. כּבר כּמעט שנואשה מהצלת חיי הילד אבל אבּא הביא לה מחִירְבֶּת סוּסִיָא מין מכשֵף של הוֹקוּס-פּוֹקוּס, מין רופא-אליל. זה, הקוסם, הֶעֱלָה את האש בַּטַּבּוּן שעליו אפתה פּיתות, מֵעַל לאש לִבֵּן היטב פּרסת-בּרזל של פּרד, עד שדָּמְעוּ עיניו שלו עצמו מרוב החוֹם. כּשראה זיק-חֲשָד בּעיניה ציווה שתרוּץ ותביא מן הוואדי דלי של מי-נחל לצורך המשך הטיפּוּל בָּעוֹלל החולה. עד שחזרה עם הדלי כּבר מָלְאָה הסביבה שוועותיו של הילד. נִראֶה כּי ניצֵל ה"רופא" את עוּבדת הֶעֶדְרָהּ והפיק את זממו. "זממו" הוא מגע הפּרסה שלוּבּנה בּשלהבת האש הבּוערת, זו שהִצמיד מכשֵף נטוּל-לב זה לְעור הפּעוֹט האוּמלל.
"מַאכְּוֶּה (מִכְוָה) היא ריפּוּי רב-תועלת," אמר לה אדון הוֹקוּס-פּוֹקוּס (תועלת רבּה לרופא-האליל, אם לשפּוט על פּי גובה שֹכרו). "רוצח!" צרחה על אותו מְעַנֵּה-תינוקות שעיניו רק לַבֶּצַע.
 אך אבא סטר על פּניה: "שִתְקִי!" ושילם ל"רופא" את שֹכרו. הוּא בּאמת האמין ש"ריפּוּי" מסורתי זה יבריא את הילד, מה שמראֶה כּי ימי-הבּיניים חלפוּ מן העולם כּוּלו אך לא מֵהַר חברון. היא עצמה, כּל הלילה, ישבה עם הילד, עֵרָה, מייבּבת כּמוהוּ. מרחה על חזהוּ מישרת-עשֹבים שרקחה ידעונית מֵאֶל-בּוּרְג': בְּלִיל של שורשי וָלֶרְיאָן ושל צמח-מַרפּא מִדבּרי, אַלוֹ-וֶרָה, כָּתוּש בּמכתש ומָהוּל בִּקצת סַאמְנֶה (חמאה בּיתית מוּתֶּכֶת), להקל על ייסוריו. עד שיצא שָם רופא-האליל נרדמוּ הפּעוֹט ואביה: זה – ללא כּסף, וזה – ללא כּוח, אפילוּ לא כּוח לבכּות. רק היא, כּחיה שאינסטינקט אִמָּהִי להציל את גּוּרָהּ מְפָעֵם בּה, בּרחה עם אור-שחר ראשון, בּעוד אבּא יָשֵן, העולל בּחיקהּ.
הוריתי לחייל שפּנסו האיר את סָאנָא להכניסם, אותה ואת ילדהּ, לָאוטובּוּס. נהג כּלִי-הרכב צוּוָה להדהיר את רִכְבּוֹ ל"הדסה" עין-כָּרֶם, איש מִנוסעיו לא גילה הִתנגדוּת והִתחלנוּ לדהור בּפוּל-גאז. לא היוּ איתי שוּם מכשירים וּתרוּפות בּטיוּל זה שלנוּ לפֶּטְרָה, וטובת התינוק האוּמלל לא הותירה ספק: רק טיפּוּל בּית-חולים. מיד בּהגיעי למחלקה הפּדִיאַטְרִית בּיקשתי מִבִּתִּי כּי תחכּה בַּמסדרון. אני עצמי עטיתי כּבר חלוּק לבן, סטרילי, גוררת אל הקליניקה את סאנא ואת בּנה. דבר ראשון מיהרתי שם למדוד את חום הילד, קורבּן "ריפּוּיו" הבּרבּרי של מר הוקוּס-פּוקוּס, רופא-האליל. לאור הניאון, וכעת מִקָּרוֹב, נתגלתה לי זוועת אותה "מַאכְּוֶּה". כּך מחתימים אות-קִניין על גוּף עגל: אוּמצה של בּשֹר ושל אש. היא שימרה את צוּרת הפּרסה כּמו מִנהג חייתי זה את קוצר-הדעת, את כּל מחשכֵּי הטימטוּם הפּאגאני, את כל בַּעֲרוּת האדם.
סאנא חַמָאמִי, זה שְמָה המלא של האֵם, התייפּחה מוּלי, חֶרֶש: צביה רדוּפה, מבועתת מִמה שצפוּי לו לָעופר הרך. מִפְלַס-החימה שֶבִּי שב וירד, מִתְאַפֵּס לחמלה מתוּסכּלת. מִפְלַס-הכּספּית, בַּמדחום הקודח, טיפּס בּעכּוּזו של הפּעוט עד ארבּעים. מאוּחר קצת יותר, להיבהוּב הניאון החיוור כּמו פּניה של סאנא, נִגלוּ לעינַי, בּחדוּת מצמררת, גם יתר הסימפּטומים, כּמִסדַר-זיהוּי פּלילי: שיעוּל, הפרעות-נשימה, הֶעְדֵּר-תיאבון וכִחְלוֹן-השֹפתיים. יותר מִכּל אלה קרע את לבּי השיעוּל שחזר ותָכַף. הִרתחתי, מתוּחה מאוד, מחט-מַזְרֵק בּוהקת (פֶּניצילין וּסטרֶפּטומיצין) וּפיללתי, נואשת, לְנֵס.
עיניה של סאנא ליווּ את יָדַי העושֹות בַּמלאכה, כּמין אמבּוּש. כּל יִחוּלֶיהָ נִתלוּ בַּנוזל הנִגרע מֵחֲלַל המזרֵק. כשמרחתי כְּלוֹרָאם-פֶנִיקוֹל, לשיכּוּך הכּאב, על זוועת אותה "מַאכְּוֶּה", בּיקשה שאשוּב ואמדוד את חוּמוֹ של הילד, הילד בּער. אפילוּ בּרמז קלוּש, בּהסבֵּר פּופּוּלארי לְבוּר מדיציני, כּלוּם לא גיליתי לה, כּלוּם מאותה אבחנה שעלתה בּי מיד. מה שזיהיתי, זיהיתי בּרוּרות וּממנוּ יָגוֹרְתִּי בּעצם, היה מה שֶקֶרֶן-הרנטגן גילתה כּשנלקח הפּעוט לְשיקוּף. אֶמְפִיאֶמָה, מין סוּג של מִצבּור מוּגלתי בּין קרוּמֵי ריאותיו של הילד, סיבּוּך מן הסוּג המוּכּר, הנפוץ בּמִקרים של דלקת-ריאות. חיטֵאתי מיד בּפיסת צמר-גפן סְפוּג-יוֹד את עורו של עולל זה, ממש בַּמקום שתחתיו נתגלה לי, בָּרנטגן, מִצבּור-המוּגלה. אף שנוּסֵיתי בּכך לא אחת ויָדִי היתה יד מיוּמנת, עצמתי עינַי אינסטינקטיבית שעה שהמחט חדרה לִבשֹרו. שלושה cc לִידוֹקָאִין, הרדמה מקומית מאסיבית, אלה היוּ אמוּרים, אִם בּכלל, לאפשֵר את בּואו של הנֵס. עכשיו העברתי משֹמאל לימין, כּלפּיד בּמירוץ-שליחים קריטי, מזרֵק מחוּטא וארוך עוד יותר, שֶיחדור בין קרוּמי-הריאה. תיכף שאבתי אל פְּנִים-המזרק את נוזל תמציתו של החולי. גוֹן-הַמוּגלה הלבן-צהבהב כּמו נוּקַז מן הילד, אט-אט.
"זה בּטוּח," הִלחיתה לי סאנא, נפחדת, "שהוּא, המַסכּין, לא ימוּת לי?"
"סאנא," נטלתי את יד-הקטינה שלה, "אַל תדאגי, יהיה טוב."
"אני אשה פּשוּטה אני. סתם בָּאסִיטָה, יא דוקטור."
"מה זה אומר?" לא הבנתי לאן היא חותרת, רועדת כּוּלה.
"זה אומר," התאמצה לבטא זאת כּאילוּ לפלוט מגרונה איזה כִּיחַ, "שיש דברים רעים שמפחידים אותי נורא..."
"מה למשל?"
"למשל," נלחצה אלי, "עַיִן הרע, דוקטור. עונש."
"עונש על מה?"
"על החטא שחטאתי והוּא משלם עליו, הוּא..."
"הוּא. מי זה הוּא?"
"זה הילד שלי. הוּא חולה בִּגללי, גברת דוקטור. מה שעשֹיתי אני זו סיבּת הקללה שרובצת עליו."
"מה כּבר עשֹית?" לא הִצלחתי לתפּוס, "ועל מה אַתּ בּכלל מדבּרת?"
"על מה שקרה בַּשנה שעברה ורודף אחֲרַי כּל הזמן."
"סאנא, מספּיק לדבּר בּחידות, פִּתחי פִּיךְ ותגידי לי דוּגרי: מה העניין? מה רודף אחרַיִךְ? אני מקשיבה לָךְ. דַבּרי."
היא צנחה על גבי הכּיסא הסמוּך וחידשה את בִּכְיָהּ שמִקודֶם. רק לאחר שהשקיתי אותה בּכוס מים פתחה את לִבָּהּ. היה זה, סיפּרה, בּאותה מערה של אביה, שלה והילד. פַארֶס, אביה, נחר שם בִּפְנִים נַחֲרַת-צהריים שליווה. שֶקֶט רוגע אפף את הוַאדִי, קצת קר אך לא זֵכֶר לגשם. היא עצמה בּישלה בַּאמְיָה על אש-גחלים, משגיחה על בּכורהּ שניעור. רַאמְזִי, הבּן השני שכּרגע הִזרקתי לו מה שהִזרקתי, עוד טרם נולד אותה עת אף כּי שמו כּבר ריחף בּחלל, כּגורל. בְּשֵם זה עצמו נתקרא, היא אומרת, גם בּנהּ הראשון, המנוֹח, זה שאיתו נפתחה הקללה הרודפת אותה כּל
הזמן. ואז, בּלי התראה, בקע היֶּרִי מן הוַאדִי: צרור אחר צרור של חימה אוטומאטית מַכָּה ריקושֶטים של הֵד.
"זה הם," נִנְעַר אביה משנתו כּדֹב מוּחרד זה, "או היָאהוּד או אנשי הליגיון. מְזַנְּבִים בַּחמא"ס. סימן נַאחְס..."
היא כּלוּם לא שאלה, היא כּבר ידעה, היתה מוּרגלת: מִשֹחַק-השִֹנאה הוּא מִשֹחק עקלקל וּפתלתוֹל, כּמו שבילי הר חברון. לא רק היָאהוּד והחמא"ס אויבים בַּדם הם, גם הליגיון של מלכוּת אַל-אוּרְדוּן לא בּוטח בּזה או בּזה. זו הסיבּה, סח אביה (בִּפני בּעלה, טרוריסט חמוּם-מוח, נמנע היה מכּל פּוּלמוס פּוליטי או צבאי) שבּספּטמבּר שנת 70 הוּכּוּ הפאתאחיסטים בּאש ליגיונו של המלך חוּסיין שטבח בּהם בּלי רחמים. הִגיעוּ דברים לידי כּך שאנשי עראפאת שבּרחוּ מערבה חצוּ את מימי הירדן ונִשקם המוּגבּה צץ מעל ראשיהם, בּעוד שִֹפתיהם מְמַלְּטוֹת זעקות-לעזרה לָאויב שֶמִּנֶּגֶד. "אִישְֹרָאִיל!" זעקוּ, משוועים לעזרה כּאילוּ אישֹראיל טובה להם מֵאַל-אוּרְדוּן...
שוּב נורוּ יריות. היא חיכּתה בּאימה בּלי לדעת לְמַה מצַפָּה היא. הילד לטש מוּל עיניה שתי אי-הבנות נוצצות, את עיניו. בּפֶרֶץ חמלה אִמהית, כּחיה מגינה על גוּרהּ טְרוּף-הפּחד, נטלה אותו בּין זרועותיה, חולצת לו שָד בּתקווה כּי ישקוט. אך פּתע, בּאותה פִּתאומיוּת בּה חל כּל הֶלֶם, החשיך זוּג צללים את פִּתחהּ של אותה מערה וּבְרַק נשק היבהב. שני מחבּלים נתפּרצוּ אל הפְּנִים האפל, מתנשפים כּמפּוּח.
"נַאגִ'י שולח לָךְ ד"ש," סח אחד מהם, "הוּא בּעמאן. שלומו טוב."
 היא הצליחה מהר להסתיר את שָדָהּ החשֹוּף אבל לא את ההלם. מִנַּיִן ידעוּ שהיא כּאן, דווקא כּאן, הרי יש פֹּה הרבּה מערות. וּמִנַּיִן ידעוּ שאכן אשת נאג'י היא, מי הם וּמה רצונם כּאן? רגע תלתה בּאביה מבּט של תמיהה, של קריאה-לעזרה. אך פַארֶס הזקן, אָמוּן על צֹפֶן-הכָּנוּעַ, זה המחניף לחזק מֵחֲשָש פּן תוּנחת עליו נחת זרועו, מיהר והזמין את פּורציו שפּלשוּ לו כּפיל לחנוּת של חרסינה: "תְפַאדָלוּ, אנא, בּרוּך בּואכם תחת צֵל קורתי הדלה..."
וכאן נשמעה צעקה פּוֹלחנית, מִבַּחוּץ, מעוּמקו של הוַאדי, זה הנפתל לרגליו של ההר שאותה מערה בּצלעוֹ. "צאי מיד החוּצה, יא אשה!" שאג קול גֶבֶר, "יודעים שאַת שם, חבוּיה בּניקבּה זו ממש כּעכבּר בּחורו."
אף להסס לא היה לה סיפֵּק. או לדחות. או למחות. או לברוח. קְנֵה-מַקלֵעוֹ של אותו מחבּל שנגח בּגבּהּ מאחור, נילווה לו מיד לַחֲשוֹ הנבעת של ההוּא, בּן-זוּגו הסמוּך לו: "יאללה, תצאי אל הפֶּתַח, אשה! עִם הילד! וּתני לו לינוק!"
"הילד?" בּקעה זעקה מגרונה, אך ההוּא כּבר חסם לה את פִּיה בּמלוא כּף ידו שהִדיפה ריחות של זיעה ושל שמן-רובים.
"כּן, עִם הילד!" נהם, "למה אלה, התֶּסִים ההם, היָאהוּדִים, לא יורים על תינוק ועל אֵם, אז שניכם תשמשוּ לנוּ כּאן מַחֲסֶה..."
שוּב חזרוּ הקריאות מִתחתית המידרון, מעוּמקו הסמוּי של הוַאדִי. הפּעם, שעה שיצאה עם הבֵּן אל הפֶּתַח, קלטה עוד מילים. "ראיתְ שני גברים מסתתרים בּאחד הנקיקים?" נצטעק אותו גבר. מכאן נסתבּר לה כּי אין הוּא בּטוּח אִם שני המחבּלים אמנם אצלה, בַּמערה.
"לא," צעקה אליו, "כּלוּם לא ראיתי. הייתי בִּפְנִים, יא חאוואג'ה..."
ההוּא שם, למטה, נמלך בּדברים עם רֵעוֹ, בִּשֹפתם הזרה. אך כּאן, בּמפתיע, הוּבהר לה שדווקא ראה, וּמבין, ויודע. "ראינוּ," צעק, "איך שניהם נכנסוּ לַנָקוּרָה שלָךְ, שקרנית..."
מכּאן, ממש מרגע זה, הוּאַץ פּתאום הקֶצֶב. קצב הדם הפּועם בִּצדעיה וקצב כּל מה שקרה. "תסתלקי מהפֶּתַח לפני שנִירֶה, לא מקום בשביל אמא וילד..." שני היָאהוּדִים, בּאצבּע על הֶדֶק, קצבוּ לה אַרְכָּה, שתזוּז.
"אין כּאן איש," עוד הספּיקה לצעוק, מבועתת, "תבוא ותבדוק פֹּה, יא סִידִי." אך כּבר היה זה, הנחבּא בּצילו של גבּהּ, מְשַפְּדָהּ בּנִשקוֹ. מה שליחֵך את עורפּה מאחור כּפרסה מלוּבּנת, כּ"מַאכְּוֶּה", היוּ אִיוּמיו: "אִם תזוּזי, שרמוּטה, אִירֶה גם בַּילד, גם בָּךְ..."
"אמרתי לָךְ: זוּזי משם!" נשתאג היאהוּדי ההוּא, מן הוַאדִי, "גם אני, גבירתי, אבּא, חבל לסַכֵּן גם אותָךְ, גם את בּנֵךְ שם. שמעת?"
היא שמעה, עד צמרמורת שמעה, אבל לא את קולה שהִפְגִיעַ "רק רגע!" כּי אִם את מַפַּץ אותו צרור שֶיָּרָה בּו ההוּא המוּסתר בּגַבָּהּ.
 זה, היאהוּדי, צנח פּתאום ארצה על פּני ערוּצו של הואדי בּעוד חֲבֵרוֹ משיב אש אך גם הוּא נתמוטט בּתוך רגע, יָרוּי. אִלמלא נחרטוּ בּלִבָּה מילותיו של ההוּא שאמר שהוּא אבּא, לא היתה מתייראת מנִקמת הגורל הרודפת אותה עד היום.
"מה פּירוּש רודפת?" לא הבנתי מה היא סחה.
"ממש בּאותו ערב, דוקטור, מת לי בּני הבּכור... ניסינוּ הכּל, מכשפים, ידעונים, רופאי-אליל, עשֹבי-מרפּא, כּלוּם לא עזר, הוּא מת לי. שנה אחֲריו, בּמירדף של יָאהוּד, נהרג לי גם נאג'י, אביו. עכשיו תורו של ראמזי השני," אמרה, דומעת, "בּגלל אותה קללה שנדבּקה אלי, למוּת..."
"סאנא," אמרתי לה, "סאנא, זו שטוּת. סתם אמוּנה טפלה ואין בּין זה לזה שוּם קשר."
"קשר עִם מה?" שאלה נואשות.
"עם הילד הבּכור ועם נאג'י. הם מתוּ בּמִקרה וכל אחד מִקרה אחֵר פֹּה. אין כּאן קללה ואין עין רעה ואין נַאכְס, זה הכּל חנטאריש."
"אַתְּ לא תופסת, דוקטור," סיננה בּין דמעותיה, "אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ (נִקבּע מראש). רימיתי את ההוּא, את היָאהוּדִי שצעק לי לזוּז עם הילד, שלא נִפָּגַע. 'גם אני, גבירתי, אבּא,' אמר. אפילוּ פּניו, כּשהיה כּבר הרוּג וירדנוּ למטה לַואדִי לראות אם אפשר להוציא מכּיסיו וכיסי חברו קצת שלל, הבּיטוּ עלי בּמבּט כּזה נַאכְס, האשימוּ אותי, גזרוּ עונש. עין רעה, וּבִפרט אם זו עין של מת, מטילה בָּךְ כּישוּף..."
"איזה כּישוּף? המתים לא רואים כּבר שוּם כּלוּם," הִזדרזתי לומר לה.
"לא, גברת דוקטור. סליחה, אַתּ טועה. הם רואים וַּאַבּוּהֶם. הכּל. 'מַאן חַאפַר חוּפְרַאתַן,' אומר הפּיתגם, 'לֵאַחִיהִי,' (החופר בּור לאחִיו) 'וַּאקַעַא פִיהַא' (הוּא שנופל לתוכו של הבּור שחפר שם בּעצם ידיו)."
"אז מה מצאתם בּכיסם של המתים?" שאלתי.
"זה לא אנחנוּ שמצאנוּ," מיהרה לומר. "זה אלה שיָרוּ בּהם ישר מתוך הפֶּתַח שבִּשבילם אני וּבני שימשנוּ מַחֲסֶה." רגע אחד נִשנקה בּשתיקה וגמעה לאיטה מן המיים. "רק לאחר שהשקט חזר אל הוואדי ירדנוּ איתם. הם לא התנגדוּ שאני ואבי נצטרף לפשיטת-השלל שם, רק שידענוּ מראש שאִם יש שם דְבַר-ערך יקחוּ אותו הם."
"היה שם דְבַר-ערך?"
"עוד איך, גברת דוקטור. אחד מן ההם שליווינוּ מצא בַּתרמיל הצבאי של אחד היָאהוּדִים מכשיר של קסמים."
"איזה מכשיר?"
"הם קראוּ לו 'אִל קַאמֶרָה'. משהוּ מוּזר כּזה ששמו 'פּוֹלָארוֹאִיד'. אני אשה פּשוּטה אני, רק בָּאסִיטָה, יא דוקטור. אז כּל מה שהבנתי היה רק שזה יקר."
"אז איך זה ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת קשוּרה," שאלתי, "לקסם, לכישוּף, לכל אותם ההבלים?"
"קשוּרה מאוד ואין בּזה שוּם הֶבֶל, גברת דוקטור, כּי תיכף האחד מהם לחץ שם על כּפתור בַּגוּף של ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת, מכשיר-הקסם, מה שהוציא לו שם סָוָּאר (תמוּנות) של המתים."
"למה היה להם צורך בִּכלל בּתמוּנות של מתים?" הִשתוממתי.
"בּשביל להראות – כּך הסבּירוּ לאבּא – לאלה ששלחוּ אותם, שלא שלחוּ לשווא. רק מה, זמן קצר לאחר שהלכוּ נתקלוּ שם בּאמבּוּש יָאהוּדִי, כּכה שכּמו בַּפּיתגם הם נפלוּ אל הבּור שחפרוּ בּעצמם. רק לאחר שיצאוּ היאהוּד מן הואדי וּבא כּבר הערב, הרבּה אחֲרֵי שחזרנוּ לתוך מערת- מגוּרינוּ בּהר, ירד לשם אבּא שנית בּתִקווה שימצא על גוּפות היָאהוּדִים מה שנשאר אם נשאר שם דבר-מה שעוד לא שדדוּ רוצחיהם. רק מה, אותה עין רעה ואותו מזל נַאכְס איכזבוּ גם הפּעם: שתי הגוּפות לא היוּ שם, כּאילוּ בּלע אותם שֵד מיסתורי. אבּא אמר שוודאי נאספוּ על ידי חבריהם עוד מִקודם, כּך שיצליחוּ לקבּור אותם כּמו שֶדַּת-מוּסָה דורשת מהם. ואז, ממש בָּרגע שעמד לחזור הבּיתה, הִבריק דבר-מה בּאור-הדימדוּמים מוּל שתי עיניו. היה זה ריבּוּע קטן של נייר שקשה להבחין מה שֶיֵּש בּו. אבּא לקח אותו בּלי היסוּסים וחזר אל אותה מערה. רק בּשעה שקירבתי אליו את ה'לוּקס' השחור מרוב פּיח ראינוּ את מה שהיה בָּריבּוּע ההוּא והִתחלנוּ לרעוד. היתה זו תמוּנת הגוּפות של אותם היָאהוּדִים ששוּב לא היוּ שם, לא בַּמקום שנוֹרוּ וצנחוּ על הארץ ולא בַּחיים, רק בּאותם חלומות נוראים שפּקדוּ אותי כּל אותו לילה. 'הכּל עַלָא חְסָאבּ, יא מַלְעוּנָה,' קראוּ אלי שתי הגוּפות, 'יש חשבּון'...
"בַּבּוקר הלכתי לַכּפר, לאֶל-בּוּרְג', אל אותה ידעונית שהִזכּרתי. זאת שלימדה אותי איך שרוקחים בִּשביל 'מַאכְּוֶּה' מישרת-עשֹבים. אמרתי לה: 'יא חַ'אלְתִּי, יש לי פּחד על הילד. שתי רוּחות-מת שחלמתי הלילה כּישפוּ לי עליו מזל נַאכְס.' תקעה ההיא עיניים בַּתמוּנה של היָאהוּדִים, זאת שקירבתי אליה בְּיָד שרועדת לי כּאן עד עכשיו. אמרתי לה שבַּתמוּנה הם דוממים כּמו אבן אבל בַּסיוּטים שלי הם עוד חיים מאוד. ואז, כּשרק שמעה איך שהינקתי את הילד ואלה הִסתתרוּ לי שם מאחורי הגב, אמרה לי: 'יא בִּינְתִּי, שִמרי אותה טוב את תמוּנת המתים, כּמו קמיע. שוּם מזל נַאכְס לא יפגע בָּךְ כּל עוד אַת שומרת עליה חזק.' כּכה הבטיחה אותה ידעונית אך גם זה לא עזר, גברת דוקטור. עוּבדה שהבּכור וּאַבּוּהוּ כּבר מתוּ לי בּין הידיים גם הם..."
היא שלפה מִמִּפְתַח-שֹמלתה הבּלוּיה איזה צרור מלוּפּף בּחוּט-צמר. כּלוּם לא הבנתי מִמָה שבּיקשה להראות לי, כּוּלה בּעתה. בַּצרור היתה שֹקית וּבַשֹקית היה ה"פוֹטוֹ" של שתי גוּפות ההרוּגים ההם, מן היָאהוּד. היצצתי בַּתצלוּם וכל דָּמִי קפא לפתע. עוּזי שלי, סרן עוּזי עֵילָם, שכב מת שם, עִם צבי'קה, סגנו...
הדַחַף הראשון, החייתי, האינסטינקטיבי, היה לחנוק את הניבזָה הזאת בּשתי ידַי. לא לטפּל בּו בִּבנה שוּם טיפּוּל, שיסלח לי אדון היפּוֹקרָטֶס. רק בּגללה אין לַבּת שלי אבּא ולי את האיש של חיי. אבל תיכף זכרתי את כּל סיוּטי-האַשְמָה שלה, כּל הקולקציה. זה שגם היא אלמנה, יתומה מאביה ואֵם שכּוּלה. אוּלי, אִם לא אנהג בּה כּרופאה, רק כּנוקמת, יוּכפּל השְכוֹל שלה גם עם הילד השני.
"אַתּ יודעת?" אמרה לי מִבּלי שתקלוט מה עובר בּי ממש אותו רגע, "שבוּע לאחר שנהרגוּ שני היָאהוּדִים על קרקעית הואדי, בּאותו מקום ממש, יצאוּ שם מתוכו של העפר אחר הגשם פּרחים קטנים כּאלה, אדוּמים כּמו טיפּות דם. תיכף הבנתי שיש לזה קשר עִם מה שאני אשֵמה בּו: דם היָאהוּד שסָפַג העפר ההוּא רק בִּגללי, בּגללי..." היא שלתה לי, ישר מִכּיסהּ, איזה פּרח מעוּך, ואמרה: "זה הפּרח." פַּחַד נורא נסתמן בּפנֶיהָ. כּמי שממתין לעונשו.
זיהיתי את הפּרח בּנקל, מיד היכּרתי. שמו הבּוטאני, כּלומר בּלטינית נוּקשה של מגדיר-צִמחי-בּר, הוּא שֵם ארוך מאוד, שובר-שיניים, Helychrysum, ואילוּ בּעברית שלנוּ "דם המכּבּים". בּכל חנוּכּה נוהגות רוויטל ואני לקוטפו שם בַּואדי (הואדי מוּל "הדסה", לא ההוּא, עקוב-הדם), לשֹים בּאגרטל ליד חנוּכּיית-הגפן, לזכר החשמונאים של אז ושל עכשיו. עוּזי שלי הוּא אחד מִמינם. אִם כּי לי וּלבִתִּי הוּא האחד שאין תחליף לו. עכשיו, שכּאן בַּבּית, בּשכוּנת גִּלֹה שלנוּ, בִּרחוב הָאֲנָפָה שלא מִזמן ירוּ עליו, נחוג אצלנוּ חג-אוּרים על רקע הקאסאמים שנוחתים כּמעט יום-יום על תושבי שֹדרות, אני מִתְקַשָּה, מתקשה עד מאוד לא לשמוט כּאותה פּיסת "פוֹטוֹ" שאבּא של סאנא מצא בַּמקום בּו נורוּ בּעלי וּסגנו – את זיק האופּטימיוּת, זה שלמרות אפֵלת השֹינאה היוקדת, זאת שמִשני עֲבָרָיו של הגבוּל, יפזר פּה פּרחים ולא דם. פלא ה-mi, הוּא הקול השלישי הנוצָר מצירוּפם של do ו-sol למין הארמוניה, למין over tone מיוּחל וכָמוּהַ שכּל הדיסונאנסים מתלכּדים בּו לְתקווה, נלחם בּי בּקושי הולך וגובר על מימוּש אותו נס-פּך-השֶּמֶן: נס שקורטוב השְפִיּוּת וה-common sense איכשהוּ יספּיק, להם ולנוּ, לִזְרוֹת אור...
[הניקוד החלקי וההתקנה לדפוס נעשו בידי המחבר]