(תגובה לאמנון הולצמן: "להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר", גיליון 401)

ברוך גולדשטיין הוא אחד המנוולים הנתעבים ביותר שצמחו בעם ישראל בדורות האחרונים. הוא מחבל, שביצע טבח נורא במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בשפלות הוא ירה בגבם של המתפללים, כשרצונו הוא לרצוח כמה שיותר ערבים, שאשמתם היא היותם ערבים. אין די מילים במילון העברי כדי לבטא את הסלידה ממעשיו של המחבל הזה.

די במעשה שעשה כדי להעמידו על עמוד הקלון של תולדות מדינת ישראל. אין כל צורך להוסיף על כך ולהעניק לו קרדיט על פיגועי הטרור הפלשתינאים. הניסיון הזה, שעשה הולצמן, הוא אחד המאמרים ההזויים והמגוחכים שנתקלתי בהם. כשקראתי את המאמר, ממש נעתי על כסאי במבוכה, נבוך בשמו של הולצמן על דברי ההבל שכתב.

הבה נאמר את האמת – מה עשה גולדשטיין? מדוע מעשהו כל כך נתעב? פשוט, הוא התנהג כמו מחבל פלשתינאי ממוצע. מדוע אנו זוכרים כל כך את האיש, את שמו ואת מעשהו, אף שחלפו מאז 13 שנים? בשל נדירות המעשה. אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום-יום של הפלשתינאים. איננו זוכרים את שמותיהם של המחבלים הפלשתינאים, כיוון שהדבר בלתי אפשרי. מדובר במאות פיגועים לאורך השנים, והמשך ניסיונות הפיגוע מידי יום ביומו עד היום.

כאשר גולדשטיין עשה את מעשהו הנתעב, נעו אמות הסיפים בתוכנו. כולנו (למעט קומץ מטורף) חשנו סלידה וכלימה. הגינוי למעשהו היה מכל עבר, שמאל וימין כאחד. כאשר בני דמותו הפלשתינאים "מצליחים" כמותו, הפלשתינאים יוצאים במחולות ומחלקים סוכריות ברחוב. כאשר גולדשטיין התנהג כמו פלשתינאי, נשיא המדינה עזר ויצמן אמר שזה האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. כאשר בכל יום התפוצצו גולדשטיינים פלשתינאים ומאות ישראלים נהרגו באוטובוסים ובקניונים, הנשיא הפלשתינאי ערפאת זעק לקול תרועות האספסוף הפלשתינאי הפרוע: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

הפלשתינאים מחנכים את ילדיהם מגיל הגן להיות שאהידים. הגיבורים הלאומיים שלהם הם המתאבדים המוכנים להיהרג כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. ארגוני הטרור, ובראשם פת"ח וחמאס, מכשירים לאורך שנים את המרצחים, מאתרים את המתאבדים, שוטפים את המוח לציבור כדי למצוא מתנדבים ובונים בשיטתיות את מכונת הרצח הפלשתינאית.

והנה, הולצמן בוחר להיות פרקליטו של השטן ולמצוא צידוקים לרצח המשתולל. בגלל גולדשטיין, בגלל הוראתו של פרס לחסל את יחיא עייש, בגלל ביקורו של שרון בהר הבית. דברי סנגוריה כל כך פאתטים. הפיגועים לא היו תגובה לחיסול עייש, אלא חיסול עייש הוא תגובה לפיגועים. עייש הוא רב מרצחים שעמד בראש מנגנון פיגועי ההתאבדות שהביאו לרצח המוני מתמשך בתוכנו. הצדקת רצח המוני של מאות יהודים, בכך ששרון ביקר בהר הבית, היא דבר נתעב ונקלה. אוי ואבוי, רגל יהודיה טימאה את המקום הקדוש למוסלמים, שכידוע ליהודים אין כל קשר אליו. באמת, הפיגועים הפלשתינאים היו מעשה של אין ברירה. מה חשבנו, שרגל יהודית תטמא את הר הבית, ולא ירצחו בעקבות זאת מאות יהודים? ... כל כך מגוחך.

הולצמן כותב שלאורך כמעט חצי השנה שבין הסכם אוסלו לטבח במערכת המכפלה, מיספר היהודים שנרצחו היה דומה לתקופה שלפני אוסלו. להלן עובדה שהולצמן לא הזכיר: בהסכם אוסלו התחייב ערפאת בשם העם הפלשתינאי לשים קץ למאבק המזויין. לשם כך הסכימה ישראל לוויתורים מרחיקי לכת. והנה, גם לשיטתו של הולצמן, אחרי ההסכם לא חל שינוי במערך הטרור. יהודים המשיכו להירצח גם אחרי ההסכם. ההישג הגדול של ההסכם, הוא בכך שהם לא רצחו יותר מכפי שרצחו לפניו. יתר על כן, הם הצליחו להתאפק ולא לרצוח יותר מכפי שרצחו לפני ההסכם, עד הטבח בחברון. איזה הישג!

הנה עוד עובדה שהולצמן שכח להזכיר – גל הטרור הנורא של מרץ 96' היה מיד לאחר שישראל נסוגה ממרכזי הערים הפלשתינאיות. יצחק רבין עיכב את הנסיגה הזאת, בשל פיגועי הטרור הרצחניים. כאשר הגיע מועד הנסיגה, הצהיר רבין שאין תאריכים קדושים, ושכל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, הוא מעכב את הנסיגה. אחרי הירצחו, שינה פרס את המדיניות ובהחלטת בזק ישראל נסוגה מן הערים. היה זה באותה תקופה בה חוסל הארכי רוצח עייש. לאחר הנסיגה היה גל הטרור הגדול.

ועוד עובדה שהולצמן דילג עליה – גל הטרור והרצח "שאחרי ביקור שרון בהר הבית", בא מיד לאחר פיצוצה של ועידת קמפ-דיוויד. באותה ועידה ברק הציע לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת עד טרוף, אולם בתמורה הוא דרש מהם להכריז על סוף הסכסוך. התגובה היתה גל טרור שלא היה כדוגמתו לאורך למעלה מ-130 [133. – אב"ע] השנים שמשפחתו של אהוד בן עזר נמצאת בפלשתינה.

אגב, הולצמן שכח להסביר למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גרשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, הפלשתינאים יורים מידי יום טילי קסאם לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. מה קרה, הולצמן, לא מצאת דבר סנגוריה מתאים? מה, שכחת את הרצח של נתן זאדה בשפרעם?

ב. פרדוקס המיעוט הכרוני

במאמרו "אופסימיזם" מציג אבישי גרוסמן את הפרדוקס האלקטורלי של מרצ – איך זה שעמדותיה של מפלגה זו התקבלו והיו למיינסטרים, והמפלגה נשארה מפלגת שוליים קטנה כשהיתה בעבר? בלשונו של אבישי: "מי שהגה, נאבק, שילם והושמץ על תפיסותיו החברתיות והמדיניות, כאשר אלה לא היו מקובלות על ידי רוב רובו של הציבור, דינו להישאר במיעוט גם כאשר עמדותיו הופכות לנחלת רבים, לעתים גם של יריבים היסטוריים מרים." פתרונו של אבישי לפרדוקס הוא פסיכולוגי: "הקבוצה, שגרמה לתחושת אי ביטחון קיומי וערערה על המקובל והמוסכם, נוטה להידחות על ידי מרבית הציבור גם כאשר צדקת עמדותיה הישנות הופכות לנחלת הכלל."

אני רוצה להציע לאבישי, ידידי, פתרון אחר לפרדוקס. ראשית, אין ספק שעמדותיה של מרצ, שהיו מוקצות בשנות השבעים והשמונים, שהיו נחלת מיעוט קטן וקיצוני, היו לדרך המלך של מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. יש לכך ארבע סיבות מרכזיות. א. המיעוט שדגל בדרך הזו היה נחוש בעמדתו ונאבק עליה ללא כחל וסרק, בלי התייפיפות ובלי למתן את גישתו כדי שתהיה קלה לעיכול. בכך הוא יצר לה לגיטימציה ציבורית. ב. מצדדי האג'נדה של מרצ היו אמנם מיעוט קטן בעם, אך רוב גדול בתקשורת ובאקדמיה. לאלה השפעה רבתי, בפרט כאשר הם פועלים כמונופול. ג. האינתיפאדה הראשונה יצרה בקרב חלק ניכר מהציבור מיאוס מישיבתנו ביש"ע, ורצון עז לשנות את המצב הזה. ד. הכמיהה לשלום היא מרכיב מרכזי בזהותו של הישראלי, והוא רצה לתת צ'אנס למחנה שהבטיח להביא שלום למדינת ישראל.

האמת היא שהאג'נדה שהציבור קיבל לא היתה בדיוק דרכה של מרצ, אבל הציבור אימץ עמדות יוניות הרבה יותר מבעבר, ובעיקר – נתן להן צ'אנס.

מה שגרם לכך שמרצ נשארה מיעוט קטן, היא סיבה אחת – העובדה שדרכה נוסתה. כל עוד היתה זו אלטרנטיבה אופוזיציונית למציאות, היה בה קסם. ברגע שהיא נוסתה, היא כבר נבחנה במבחן התוצאה. ובמבחן התוצאה, מה לעשות, כל הנחות היסוד שלה קרסו כמו מגדל קלפים.

הנחת היסוד של תפיסת מרצ ו"שלום עכשיו" היא שהשלום הוא בהישג יד והוא תלוי בנו. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן," כפי ששורר יהונתן גפן בשירו "יהיה טוב". בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף והחלה לסגת מחלק ניכר מן השטחים תמורת התחייבות להפסקת הטרור והמאבק המזויין. הטרור רק גבר למימדים שלא היו כמותו. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהסכם ביניים? אהוד ברק ניסה את הדרך של הסדר הקבע – בקמפ-דיוויד ובטאבה הציע הצעות מרחיקות לכת יותר משל מרצ (בבחירות 99', שבהן נבחר ברק, יוסי שריד שיכנע את מועצת מרצ שלא לקבל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע את חלוקת ירושלים. שנה לאחר מכן ברק הציע לחלק את ירושלים), אך דרש תמורתן הסכם שלום וסיום הסכסוך. ערפאת דחה בבוז את ההצעות ופתח במתקפת הטרור שלא היתה כמותה מאז קום המדינה. משהתברר שאין פרטנר להסכם קבע, ניסה אריק שרון דרך אחרת – נסיגה חד צדדית. הוא נסוג מרצועת עזה עד המילימטר האחרון, ועקר את כל היישובים, עד היהודי האחרון, כך שלא יישאר אפילו בדל תירוץ לפלשתינאים לתקוף. והנה, מיד אחרי הנסיגה היו חורבות היישובים שנעקרו בסיס לירי בלתי פוסק של טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. ובין לבין, היו בין ישראל לפלשתינאים מספר רב של הסכמי הפסקת אש, הודנא, תהדיא וכו', וגם הן לא כובדו אפילו יום אחד.

הציבור בישראל רוצה בשלום ומוכן לשלם מחיר כבד בעבורו, אבל הציבור הישראלי מתפכח מהנחת היסוד של האג'נדה המרצית. לא, אין לנו פרטנר לשלום, ונסיגה מהשטחים אינה מקרבת את השלום, כיוון שהסכסוך אינו על קו גבול זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל זכות זו ואף אינם מוכנים להשלים דה-פקטו עם מציאות זאת, ולכן הם ממשיכים להילחם בישראל, כאשר התהליך המדיני הוא חלק מן המלחמה הזו, ומטרתו להחליש את ישראל ולהשיג הישגים מדיניים וביטחוניים לפלשתינאים. זה המצב היום, זה המצב בעתיד הנראה לעין, וספק אם אי פעם המצב הזה ישתנה.

הציבור הישראלי, ברובו, מפוכח היום מבעבר. היותה של מרצ מיעוט כרוני היא תוצאת ההתפכחות.