א. מסע הרצאות בסיני בחודש מאי 1974
במסגרת שירות המילואים במפקדת קצין חינוך ראשי
 
תל-אביב. 28.5.74. ז' בסיון תשל"ד. יום שלישי. חזרתי מסיני ביום ראשון, ה-26.5, עייף קצת. אנסה לתאר את הנסיעה בראשי פרקים.
 
יום ה. 23.5.74
לפני-הצהריים יצאתי לשדה התעופה בלוד, לאחר שחזרתי מאוחר בלילה מחיפה בערב הקודם, לאחר ההרצאה [בקיבוץ עין המפרץ]. הייתי מצוייד, כרגיל – תרמיל גב. שק שינה. מכתבייה צבאית וכל התרופות והאבזרים שאולי אהיה זקוק להם, כולל מצפן, פנס כיס, תחבושת אישית, אולר, טרנזיסטור, מכשירי כתיבה, כלי עישון ובגדים להחלפה. במטוס נורד צרפתי, ששימש בשעתו להצנחת צנחנים, טסתי לבלוזה. בשדה התעופה ראיתי את מטוסו של קיסינג'ר ממריא לדמשק. וכן אחד ממטוסי התובלה הענקיים של צבא ארה"ב, הגאלאקסיי. הטיסה נמשכה כשעה. עימי נסע עוד מרצה, גדעון נאור, ובבואנו לבלוזה החליפו בינינו וחיפשו את הסופר גדעון בן עזר, כך נכתב במכתב ההפנייה של גדוד 89, בו שהיתי כל הימים האלה. בשעת הטיסה נכנסתי לתא הטייסים והתבוננתי בהם תוך כדי עבודה. המטוס מרעיש נורא. כמו שלושים דה-שבו ביחד, צליל של פח.
לקחו אותי למאו"ג של הגדוד ושם חיכיתי עד הערב באפס מעשה. נחתי קצת. לפנות ערב הסיע אותי מ"פ נחמד, איש מילואים (כולם אנשי מילואים) בשם ישראל לנקודת תצפית של כוחותינו על סעיף מכביש בלוזה-קנטרה. יושבי התצפית מנו כשישה או שמונה איש. כולם ישנים באוהל אחד. אליהם נילווה טרקטוריסט אזרחי הדומה באופן מדהים ליורם גאון גם בהליכותיו ובדיבורו.
הצגתי עצמי בקצרה והנחתי לשיחה לקלוח בצורת שאלות ותשובות. כיבדתי אותם בשוקולד שהבאתי עימי. שוחחנו שעה ארוכה. בעיקר על זכותנו על הארץ והשאלה הערבית ועניין הדת היהודית. מאוחר יותר הלכתי לישון.
לפני כן הראה לי אחד השומרים מכשיר מופלא, תוצרת רוסית, דומני ט.ל.ס. שמו, והוא משקפת לילה כבדה, המרכזת את אור הכוכבים, ואפשר לראות בה בחשיכה תמונה המזכירה קטעים בסרטי שחור-לבן של פליני. בייחוד נחרטה בזיכרוני דמות כורסה בודדת שניצבה על גבעת התצפית, וניראתה במכשיר. וכשמכוונים אותו לעבר הכוכבים, יוצא מן הכוכבים עזי האור כמין סילון של עשן על פני התמונה המצטיירת במשקפת. המכשיר מופעל על-ידי סוללה והוא רגיש מאוד. ביום יש לסוגרו היטב, אחת יישרף תוכו מעוצמת האור. הוא מופעל כאשר גבת העין נצמדת אליו באמצעות מפוח זעיר שנקב במרכזו, וזאת כניראה כדי לשמור על כך שהמכשיר יהיה תמיד סגור. הדלקת המכשיר באמצעות הסוללה, לזמן קצר, מספיקה להפעלתו במשך חמש דקות לאחר מכן. והוא כבד מאוד. ואפשר להרכיבו על מקלע כבד ולירות בו בלילה. החייל שהראה לי אותו סיפר כי בסוף המלחמה הם קיבלו מכשיר תצפית קטן אשר באפשרותו ניתן לגלות אם מסתכלים עליך במכשיר הרוסי הזה.
 
יום ו. 24.5.74
בבוקר העירוני ישני האוהל, בעודי בשק השינה, עם כוס קפה ופרוסת עוגה. כך המנהג אצלם – מי שיוצא אותו יום לחופש מכין בבוקר את הקפה ומגיש למיטות, וכל מי שבא מהחופש מביא עימו עוגה.
התגלחתי ונסעתי עם מכונית למאו"ג, מפקדת הגדוד, על כביש בלוזה-רומני, קילומטרים אחדים מזרחה מבלוזה. סמל חינוך נחמד בשם מנחם קניגסברג, מהנדס גשרים במקצועו האזרחי, ליווה אותי במכונית נוחה עם נהג. נסעתי קודם לנקודת המחסום בכביש בלוזה-קנטרה, מול מחנה חיילי האו"ם, מנפאל הפרושים לאורך הקו. בכל מקום תצפית התבוננתי בחיילי האו"ם, המצוחצחים והעומדים במשמר עמידה צבאית ללא תזוזה, וכן הסתכלתי במשקפות, אלא שהנוף חדגוני מאוד – דיונות, שיחים, ופה ושם קבוצת תמרים.
ערכתי באוהל שיחה של כשעה עם חמישה איש. חזרתי על המתכונת בכל מקום – הצגתי עצמי כסופר, ועניתי לשאלות. שאלו שאלות על המצב הכלכלי של סופר, על הפצת ספרים, על יעל דיין, בן אמוץ, קישון, יונתן גפן וכדומה. השתדלתי לענות לפי הרמה, ללא אמירת דברים שאינני מאמין בהם, ועם זאת להיות מובן.
משם נסענו לרומני, ומרומני צפונה לעבר הים, דרך שעשיתיה על גבי החולות כאשר ב-68' הרציתי באיזור (אז בסיסי היה בקנטרה). על המקום בו ניצב אז צריף בטון אחד ותצפית חיילים, עומד עתה מעוז גדול וכינויו "אנטוניו". ישבנו בחדר האוכל, שהוא גם מיטבח, וניהלתי שיחה במשך כשעה. היה מעניין. אחר-כך אכלנו ארוחה מצויינת. מסתבר, הטובה ביותר בכל הסיור הזה – מרק עגבניות עם בשר ואורז. ומנה שנייה מנה ענקית של גולש טעים מבשר טרי, וצ'יפס וסאלאט ומלפפון חמוץ. ומשם המשכנו לאורך כביש החוף מערבה לכיוון פורט סעיד, אל המעוז שפיקד עליו מוטי אשכנזי במלחמת יום הכיפורים. אז היה שמו – בודאפשט, ועתה – מיורקה.
בדרך עברנו על פני המקום בו שהה במשך יומיים מארב הקומנדו המצרי שבא משפת הים והתמקם על הדרך. עקבות הקרב כמעט שאינם ניראים. רק כמה שוחות אישיות וארגזי טילי הסאגר. מצד שמאל, כלומר בכיוון דרום, משתרעות מלחות עצומות, אגמי וביצות מים מלוחים. חופיהם לבנים ממלח. והמים העומדים – צבעם אדום. והמראה מוזר ומרהיב. מצפון הים הכחול-ירקרק. הדרך במשטח החוף, חול מלוח שצבעו אפור. ואחר כך לובן המלח ואודם המים, בביצות ובאגמים.
הגענו למעוז. עליתי לתצפית וראיתי במשקפת את מחנה האו"ם, מערבה, ואת תצפית הצבא המצרי – מגדלי-תצפית, ורשתות גבוהות, של הסוואה. על פני החוף הקרוב עדיין היו פזורים כלי רכב אמפיביים, טנקים, של המצרים, עקבות התקפתם על המעוז, שנהדפה. כל המעוז היה כתוש בהפגזות. שכבות האבן קרועות ומפוררות. ושני תותחי נברון שלנו, קרועים ומופצצים בתוך בונקרים של בטון מזויין, כשלועיהם מופנים מערבה, אל המצרים. האנשים במעוז ניראו מוזנחים, מרושלים ועייפים. כאילו דבר לא השתנה מהתמונה עליה התריע מוטי אשכנזי לפני המלחמה. המפקד סבל מכאב-בטן עז. ישבנו בחדר האוכל – סככה עלובה בלי גג, והשיחה התנהלה איכשהו, היה עלינו לקצרה כדי לחזור בזמן למאו"ג. המעוז ענק במימדיו. ממש מבצר צלבני. עתה מקטינים אותו, הורסים את כל חלקו הדרומי-מזרחי, וכל השטח ניראה עיי הריסות.
אגב, בלב איזור הסאבחות מתנשא צוק חום, כמי תל מבצר עתיק, בדרך למעוז, בצד דרום. הצצתי במפה – שם המקום הוא קלעת אום מפרח. ודומני כי זה מבצר צלבני שפראוור מזכיר אותו בספרו על הצלבנים.
חזרנו למפקדת הגדוד, ומאוחר יותר הובילו אותי למחנה בכביש בלוזה-טסה, הקרוי בשם אבו-סמרה. ישבתי בערב עם כארבעים איש, משמונה עד עשר וחצי, רק שיחה של שאלות ותשובות, ולא הניחו לי, עד שהיה צורך לסיים משום שעומדים לכבות את הגנרטור. זו היתה השיחה המוצלחת ביותר בכל הסיור. הלוואי ויכולתי תמיד להרצות רק בצורה כזו. גם בקיבוצים. אולי אנסה כך גם בהם.
 
שבת. 25.5.74
בבונקר בו ישנתי היו עכברים, כך בכל האיזור. בבוקר שמעתי סיפור של אחד החיילים. מדי בוקר שבת הוא רגיל להתעורר בביתו עם ליטוף של ילדו הנכנס למיטתו. הבוקר חש מישהו מלטף אותו. הוא היה משוכנע שהוא בביתו וזה הילד. ולפתע התעורר, והנה עכבר מטפס עליו. ומיד זרק אותו, בבחילה (על שכנו). הבונקר הסריח עכברים מתים, עקב חיטוי. ביליתי את הבוקר באפס-מעשה. שעה וחצי התפללו אנשי הסגל ולא היה לי מה לעשות. ישבתי בחדר האוכל ופיטפטתי עם הטבחים.
לקראת הצהריים הופיע מנחם, הפעם עם נהג משאית רוסית של שלל, שנסעה לאט. חזרנו לכיוון צפון, לעבר בלוזה, וירדנו מהדרך בכביש קאולין חדש, המוליך מערבה, לעבר נקודת תצפית שלנו אל שטח ההפרדה והאיזור המצרי, ושם המקום – אבו חטאב או אבו כתאב. מקום מקסים בבדידותו. את ארבע מאות המטרים האחרונים טיפסנו ברגל בדיונה גבוהה, כי הכביש טרם הסתיים. למעלה ניצב צריף עשוי ארגזי עץ ממולאים חול (ארגזים של מוקשים) ונקודת תצפית בלב ים של חולות, וקצת שיחים ותמרים. הסתכלתי במשקפת. זנב מטוס שבור, מהמלחמה. אוהל תצפית שלנו. נגמ"ש נוסע. ורחוק – מחנות של המצרים. השיחה התנהלה בעצלתיים והיתה הגרועה מכולן, ובעצם היחידה שלא עלתה יפה. שעה קודם לכן הופיע המג"ד ו"שטף" אותם, לכן לא היה להם מצב רוח. אכלנו שם צהריים – מזון דל – צ'יפס ובשר לוף מטוגן. הם אינם מקבלים מזון טרי. השארתי להם שוקולד. וחזרנו למחנה.
בדרך עברנו, זה היה כבר אחרי הצהריים, מטה של פלוגה בה שהיתי יום קודם, הקרוי בשם "צ'רצ'יל" – לא רחוק מבלוזה, על הכביש לקנטרה. בחדר האוכל ניהלתי שיחה של יותר משעה עם אנשי המחנה, שוויתרו למעני על התוכנית "שירים ושערים" ברדיו. השיחה היתה מעניינת. ולפנות ערב חזרנו למחנה הגדוד. שם הרציתי בערב בפני החיילים, שוב בצורת שיחה, שהפליאה את כולם מאחר ולא האמינו (המפקדים) שאצליח לשוחח על אמנות וספרות עם שי"ן-גימ"לים, טבחים ונהגים, רובם מעדות המזרח. ובכל זאת זה הלך, כשהדוגמה ליצירת אמנות משמשים, בין היתר, שירי אום-כולסום.
מארוחת-הערב במחנה, נקניק וחומוס, הצלחתי לקבל שלשול. טוב שהבאתי כדורי סדיסטל. רצתי כמה פעמים בלילה ובבוקר.
 
יום א. 26.5.74
בבוקר טסתי חזרה במטוס הנורד מבלוזה ללוד. נמנמתי רוב הדרך. לא אכלתי בגלל השלשול. גם אילו נשארתי יום נוסף – לא הייתי פורה ביותר כי נחלשתי. נתתי שמונה שיחות-פגישות ביומיים וחצי. הצלחתי להתקלח כל יום, להתגלח. ולפי הכרת התודה של אנשי הגדוד, ובייחוד סמל החינוך המסכן, ששמע שש מתוך שמונה שיחותיי, הרגשתי כי הועלתי הפעם אולי יותר מאשר בהרצאות קודמות. ובוודאי יותר מאשר בתפקידיי האחרים והקודמים בצבא. אמנם שימשתי קצת כבדרן, אמנם תרבותי, אך, כמו שאומר מנחם: לא יזיק לאנשים לשמוע בתנאים אלה שיחה אינטליגנטית ולגלות בעצמם את היכולת לכך. ביניהם אינם מדברים על נושאים "גבוהים" כאלה.
חזרתי לתל-אביב, עייף. אכלתי ארוחה קלה, רחצתי וסידרתי את כל הציוד, שיהא מוכן לפעם הבאה, והלכתי לישון.
 
 
ב. טסתי שוב לסיני
תל-אביב. 17.6.74. כ"ז בסיון תשל"ד. יום שני. ביום שישי, ה-14.6.74, טסתי שוב לסיני כדי להרצות, במסגרת שירות המילואים. נסעתי באוטובוס לשדה התעופה בלוד, לטרמינל הצבאי, מצוייד כרגיל בכל הדרוש. המטוס, בואינג של הצבא, היה מקולקל, וחיכיתי עוד כשעתיים עד ליציאת המטוס הבא.
בטרמינל של "ארקיע", לשם סרתי כדי לשתות משהו קר, פגשתי חייל מבוגר, אף הוא מנוסעי המטוס, שעוד קודם לכן משך את תשומת ליבי, ודומני שראיתיו כבר פעם. ניגשתי אליו, והתברר לי שהוא היה הנהג של סא"ל יען ורד, מפקד גדוד הקשר באוגדה, בו הרציתי בסיור השני והאחרון שלי באפריקה. הנהג טיפל בי אז, הביא והחזיר אותי. גם זכר שאני מחפש סיפורים. וביושבנו עם בקבוק משקה קר, סיפר לי את הסיפור הבא:
ביום השני או השלישי למלחמה שהה גדוד הקשר ברפידים, שאותה הפציצו מטוסי מיג מצריים, ללא הפרעה. אנשים חיפשו מיסתור בכל מיני מקומות. הוא חלף על פני מכתש קטן של פצצה, או אולי היה זה בור חפירה – וראה בתוכו חייל צעיר מאוד, נפחד, חיוור, ששכב מקופל ורעד ולא הוציא ראש החוצה. הוא עצר לידו. הניח יד על שכמו. עודד אותו. אמר לו שההפצצה אינה דבר כה נורא. הוציא מכיסו טבלת מסטיק, קרעה לשניים, נתן את מחציתה בפיו של הבחור ומחציתה בפיו-שלו, והבחור החל לועס אחריו, כמו על פי פקודה. ולאט-לאט התגבר על פחדו.
לפני כחודשיים הלך הנהג, שהוא איש כבן ארבעים, מכפר סבא, עם אשתו לקולנוע בהרצליה. אחרי הסרט הלכו למסעדה, והוא ביקש מן הבחור שעמד וחתך מן השווארמה – שתי מנות. הבחור מיד זיהה אותו על פי קולו ואמר: "אתה הצלת את חיי, אתה נתת לי חצי מסטיק ברפידים. לעולם לא אשכח אותך." ומיד באה אימו של הבחור, ושאר בני המשפחה, ואולם הכירו את הסיפור עוד מקודם.
הנהג סיפר את סיפורו בצורה יותר חיה ועסיסית.
טסנו לרפידים, טיסה נוחה, בבואינג, עשרים וחמש דקות. משם לקחוני בג'יפ למחנה צבאי סמוך לביר תמדה, צריפי אלומיניום צבועים כתום מידברי. גדוד 198. קורס מפקדי טנקי – מט"קים. שתי פלוגות. והמג"ד – חגי, דומני ששם משפחתו כהן. סגן אלוף. שהיה מג"ד הגדוד הראשון שאותו ריאיינתי כאשר נסעתי בפעם הראשונה לאפריקה, עם הטייפ, אחרי המלחמה.
הוא קיבל אותי יפה. גם ארוחת-הערב היתה יוצאת מגדר הרגיל במחנות צבא. אבל שהותי היתה בכל זאת בזבוז. החיילים כולם בשירות סדיר. ספרות אינה מעניינת אותם. ומי שבא להרצות בפניהם בשבת – הריהו כגוזל מהם שעות מנוחה. בליל שישי הרציתי, יותר נכון שוחחתי, עם פלוגת המפקדה. נהגים, חובשים ומכונאים. חגי היה אף הוא נוכח. להפתעתי היה אפשר לדובב את האנשים – ושוחחתי עימם יותר משעה. אחר כך ביקשתי לסיים, והמג"ד ניצל את האווירה הטובה שנשתררה ושוחח עימם עוד כשעה שיחת מפקד. ענה לשאלותיהם. זה היה מעניין לשמוע, אך כי לא היה שום חידוש בבעיות המציקות להם.
למחרת נתתי לפני-הצהריים, ומיד לאחר ארוחת הצהריים, שתי הרצאות בפני שתי פלוגות המט"קים, וכאן היתה לי אכזבה. שעת ההרצאה היתה על חשבון מנוחתם. הם עובדים ומתאמנים קשה מאוד במשך כל השבוע. אנשים נירדמו מיד בתחילת ההרצאה. הורגש סירוב מצידם לבוא לקראתי בשאלות. היתה לי הרגשה שנכפיתי עליהם לקלקל את מנוחת שבתם. איכשהו יצאתי משתי ההרצאות הללו, בהרגשה שלא הועלתי הרבה, ואת שאר היום ביליתי בקריאת "מגרש השדים" – עליו כתבתי היום רשימת ביקורת. לפחות לא בזבזתי את הזמן.
ביום ראשון, אתמול, חזרתי בבוקר מרפידים [ביר גפגפה] במטוס סטרטוקרוזר, שטס קרוב לשעה, פחות נוח מן הבואינג, אך בבואנו לתל-אביב עשינו הקפה דרך רמת גן, כפר סבא, קלקיליה, מגדל צדק ווילהלמה – ובאנו ללוד ממזרח, והיה מעניין לראות כה ברור את השרון ממעוף האווירון. שדה התעופה היה מוכן לקבלת פניו של ניכסון. לא חגיגי במיוחד, ופרובינציאלי מאוד.
 
ג.
עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר!
חלומות משנת 1974
תל-אביב. 26.6.74. ו' בתמוז תשל"ד. יום רביעי. היו לי שני חלומות בזמן האחרון. האחד, לפני ימים אחדים, חלמתי שאני בא למוסד סגור, אפור ולא נעים, ו-ל. נמצאת בו. אני משוחח איתה והכול כרגיל, אבל למחרת, או לאחר זמן קצר – מודיעים לי שהיא השתגעה. אינני מאמין. אני נכנס לחדר. היא שוכבת על מיטה אפורה. ראשה מסופר קצר מאוד. מדברת דברים לא לעניין. הטירוף ניבט מעיניה. ודומני שהיא רוצה להשתחרר. מה אמרה לא זכרתי.
והחלום השני חלמתי הלילה. אולי בגלל הצרבת הקשה. אני מתהלך ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. לא רחוק מהירקון, אבל כפי שהמקום ניראה אולי לפני שלושים שנה ויותר. נוף זה כבר הופיע פעם בחלום שלי. משהו כמו – קצֶה של תל-אביב. מעבר לירקון, נוף כפרי בחלקו עדיין. גבעות, בתים קטנים, אפילו פרדסים עזובים בחלקם, משהו כמו צפון פתח תקווה, ליד תחנת הרכבת.
אני הולך ברחוב בן-יהודה ולפתע בחנות הנמצאת בפינה צפון מזרחית של בית מגורים אני פוגש אישה, מתברר שהיא ר. מ. (למדתי איתה פילוסופיה לפני חמש-עשרה שנה באוניברסיטה, ובמקרה ראיתי תמונתה בעיתון "את" לפני יומיים) והיא אומרת לי שחנות זו (אינני זוכר מה היתה במקורה) השתנתה. ובקומה העליונה יש בוטיק ובית מלאכה של כל מיני חפצים העשויים מנייר. הקומה התחתונה של החנות אכן עזובה, ו-ר. מפצירה בי לעלות עימה לקומה השנייה. אנחנו עולים במדרגות עץ צרות. לוחות דיקט מצדדיהן, ובמקום הצר אנחנו מתנשקים בתאווה רבה.
התמונה עוברת למרפסת בקומה העליונה של אותו בית (הדומה לבית הדירות בו גר אורפז [הוא גר אז ברחוב בן-יהודה בדירה גבוהה עם מרפסת הצופה לים]). אני שוכב על בחורה השרועה על מזרון נמוך במרפסת. היא נענית לי. היא צעירה ושחרחורת ואינני יודע מיהי. מהמרפסת אני מתבונן ברחוב. הפתיחות בה הנערה מניחה לי לבוא עליה ממלאת אותי אושר רב. כמין הרגשה של זכייה שאינה פוסקת.
והנה אני שוב למטה. במדרכה ממול. יש שם איזשהו עניין שקשורים בו כמה אנשים. ואינני זוכר בדיוק מהו. אולי הרגשה שאין לי בית? או שכיסיי מלאים באבנים? אני נושא עימי משהו הצריך להיות בית, או בבית, ואני מסתובב עימו ברחוב. כשהתעוררתי מן החלום זכרתי היטב תמונה זו. ועתה שכחתי.
בתמונה הבאה אני תועה בצפון רחוב בן-יהודה. פונה לצפון במקום לדרום. אך הצפון, סמוך לירקון, עדיין אינו גשר. גבעות עפר חפור מתרוממות משני צידיו ועליהן נבנות והולכות וילות בנות קומה אחת.
אני פונה דרומה ונכנס לפארק ממערב לרחוב, אך אין זה גן העצמאות. אינני זוכר כמה זמן אני מטייל בפארק. אני זוכר רק את היציאה. היציאה היא שער, כמין צריפון של שמירה הגובל במדרכה של רחוב בן-יהודה. בדיוק ביציאה אני מתבונן בתלולית עפר שחור, חפור, ורואה בה שעון-יד. אני מתכופף להרימו והנה עוד שעון-יד, ועוד אחד, כולם עשויים זהב וכסף, ללא רצועות. אני חש חמדה של זכייה מן ההפקר ואוסף כחמישה שעונים אל תיק של פלסטיק המצוי עתה בידי. (אתמול אחר-הצהריים תיקנתי את רצועת שעון-היד של י.). הדבר האחרון שאני מכניס לתיק אינו שעון אלא כלי, כמין כוס הפוכה ועגולה, מזכוכית או מחומר פלסטי, ובתוכה כמה כדורי מתכת בגדלים שונים. (אצל דן צלקה, ביום שישי בערב, היו כמה צעצועים המורכבים מפלסטיק שקוף וכדורי מתכת זעירים). אני מקיש בכוס. נוצר רעש. אני מכניס את הכוס לתיק. אך בינתיים הגיע שומר הגן, שאיני רואה אותו לכל פרטיו. הוא שואל אותי מה לקחתי. ואני, מלא הרגשה של גניבה או אשמה, ממהר להסתלק משם בכיוון דרומו של הרחוב, כאילו לא לקחתי דבר.
אני מתרחק כחמישים או מאה צעדים. הרחוב מואר כולו באור שמש. ללא כביש ומדרכות. כמו רחוב מוהליבר בפתח תקווה, או פינסקר, לפני עשרות שנים, בתמונות נושנות. מכיוון השומר מתנפל לקראתי כלב זאב שחור כזפת וגדול. אני מתמלא פחד מפני פגיעתו בי, ומניף את תיק הפלסטיק הלבן לעומתו, ממרחק של כחמישים צעד. ואכן קורה דבר מוזר. אינני משליך את התיק. אלא מניף אותו בחצי עיגול, עד היותו מול הכלב, ואז התיק נשאב אל הכלב בקו ישר. כמו אל מגנט, או כאילו יריתי את התיק כטיל. וברגע שהתיק הלבן והכלב השחור נפגשים – נשמעת התפוצצות ופורצת להבה סמיכה, כאילו היה התיק מלא חומר בעירה, בנזין ונפט, ולא שעונים. האש מצילה אותי מן הכלב. היא בוערת ובוערת ומתפשטת. משהו ממנה פונה כלפיי, אך לא נגדי במובן של איום. ואני לוקח מן האש ומדליק פאת גג קש של בקתה, ואומר לעצמי – עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר!