המנהיגות הלאומית הנבחרת, הממשלה ושריה ובראש ובראשונה ראש הממשלה, הם הנושאים באחריות העליונה לכל הצלחה ולכל כישלון, בוודאי בנושאי הביטחון הלאומי של המדינה.

הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת לפתוח במלחמת לבנון השניה. הם הנושאים באחריות לניהולה הכושל של המלחמה ולתוצאותיה הקשות. הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת ולביצוע המוצלח של הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. הם גם הנושאים באחריות למבצע "עופרת יצוקה".

ההחלטה לצאת למבצע היא החלטה נכונה ומוצדקת. אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ושרי הממשלה הם האחראים להחלטה הנכונה הזאת. אף שאני רואה בהם יריבים פוליטיים ואידאולוגיים, אני רואה כחובה לציין זאת, לשבח אותם על כך ולתמוך בהם. מתקפת חיל האוויר בראשית המבצע היתה מוצלחת מאוד. הם אחראים לכך. אם תהיה מתקפה קרקעית, ובעיניי אין מנוס מכך, אם רצוננו לנצח במערכה, הם יהיו אחראים להחלטה זו ולתוצאותיה, לטוב ולרע. הם גם אחראים להשתהות התמוהה בהוצאתה אל הפועל. שר הביטחון כשל במצמוץ הפומבי לנוכח הצעת הצרפתים להפסקת אש "הומאניטרית". שרת החוץ הוכיחה עמידה איתנה ונבונה בעמדתה התקיפה נגד הצעה זאת. ראש הממשלה ושני השרים הבכירים כשלו בהתנהלות פוליטית אישית נפסדת ביניהם, תוך כדי המבצע. אולם בסך הכול, עם כל הביקורת, הדרג המדיני מוכיח עצמו בשבוע האחרון, בהחלטה אמיצה ונכונה לצאת למבצע וגם בניהולו. על כך הוא ראוי לגיבוי מן הציבור, גיבוי שיש לדבוק בו כל עוד תמשיך הממשלה לנהל את המערכה כראוי.

התמיכה הציבורית במבצע, באה לידי ביטוי בסקרים ועשויה להשפיע מאוד על תוצאות הבחירות. עם כל התמיכה במהלכי הממשלה, אסור לנו להתבלבל, וראוי להתבונן בתמונה הכוללת. העובדה שכמעט מיליון אזרחים נמצאים היום תחת אש, ושטילים נופלים משדרות ו"עוטף עזה" ועד באר שבע, אשדוד ויבנה, אינה מכת טבע ואינה מובנת מאליה. המציאות הזאת היא תוצאה של מדיניות שגרמה לה. למדיניות הזאת היתה אלטרנטיבה.

בימים העליזים של אופוריית אוסלו, היו מי שאיימו שההסכם יביא לגלי טרור קשים ושטילים יפלו על אשקלון. מחריבי המסיבות הללו הוצגו כתימהונים הזויים, כקיצונים וכאנשי האתמול. אבל הם צדקו. בתקופת אופוריית ההתנתקות, היו מי שהזהירו שההתנתקות תיתן גב לטרור ושהיישובים החרבים יהפכו בסיסי טרור נגד ישראל. הטוענים כך הוצגו כנביאי זעם פנאטים. אך הם צדקו.

אבל למה ללכת רחוק? הרי אלמלא אותה "רגיעה" של חצי השנה האחרונה, לא היו היום בידי חמאס קטיושות שהכניסו למעגל הפגיעה את אשדוד ויבנה, את קריית מלאכי ובאר שבע. אהוד ברק נוהג לומר שאינו מצטער על אף יום של שקט שהיה לאורך הגבול. אולם האמת היא שלא היה שקט לאורך הגבול. חמאס המשיכו בירי טילים לאורך כל ה"רגיעה", רק הקטינו את המינון. באופן תמוה ישראל דבקה ב"רגיעה" החד-צדדית הזאת, כנותנת לגיטימציה למינון מסויים של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ותחת אותה רגיעה חד צדדית, התעצם חמאס ורכש את יכולת ירי הקטיושות לטווחים של 40 ק"מ.

לפני ההתנתקות אמרו יוזמיה שאם תיירה יריה אחת לעבר ישראל מתוך רצועת עזה, אחרי שהכיבוש יסתיים לחלוטין ולא תהיה לפלשתינאים כל עילה לתקוף אותנו, תהיה לנו לגיטימציה מלאה להגיב בכל העוצמה. הירי נמשך אפילו תוך כדי ביצוע ההתנתקות וגבר מיד לאחריה. אילו הגיבה ישראל בכוח מיד לאחר ההתנתקות, היו נחסכים לנו למעלה מארבע שנים של מטווח על יישובי הדרום, ארגוני הטרור הפלשתינאיים לא היו מתעצמים כל כך, והמבצע הישראלי לא היה דורש עוצמה כזאת. היה נחסך סבל רב מהפלשתינאים, היתה נחסכת מאיתנו ביקורת בינלאומית חריפה והיה נמנע המחיר הכבד שעוד צפוי לנו בהמשך המערכה.

אני מקווה שממשלת ישראל תנהל מבצע למופת שישנה לחלוטין את המצב הביטחוני הבלתי נסבל בדרום. אבל ההבדל בין חכם לפיקח הוא שחכם אינו נכנס למצב שפיקח יודע איך לצאת ממנו. אני מקווה מאוד שאולמרט, ברק ולבני יוכיחו עצמם כפיקחים דיים כדי להוציא אותנו מהמצב הקשה אליו הם וקודמיהם לדרך הכניסו אותנו. אבל אני מעדיף שאת מדינת ישראל ינהיגו חכמים שלא יכניסו אותנו למצבים שרק פיקחים יוכלו לחלץ אותנו מהם.

ג. פסולי חיתון

המפלגות הערביות מעולם לא היו חלק מקואליציה בישראל. יש הרואים בכך טעם לפגם, כתם על צביונה הדמוקרטי של המדינה, ביטוי לגזענות. איך זה שבמשך 60 שנה, אין ייצוג בממשלה ל-20% מאזרחי המדינה? הזאת דמוקרטיה?

מול ביקורת שנמתחה בשבוע האחרון על ההפגנות של ערביי ישראל נגד המלחמה, נשמעה טענה שהגנה על עמדתם – בני עמם נמצאים במלחמה, סופגים מכות קשות, רבים מהם נהרגו, האין זה ברור וטבעי שיבטאו סולידאריות עם בני עמם?

יש סתירה בין הטענות הללו. הסתירה היא המצב המיוחד המאפיין את ערביי ישראל – מצב של מלחמה בין עמם לבין המדינה בה הם אזרחים. איזו נאמנות קודמת, הנאמנות הלאומית או הנאמנות האזרחית?

בעיניי, התשובה ברורה מאליה. ודאי שהנאמנות הלאומית קודמת לנאמנות האזרחית. ההשתייכות הלאומית היא עניין עמוק, ערכי, תרבותי, משפחתי – היא חלק מה-DNA של בני האדם, תינוק יונק אותה משדי אימו. ההשתייכות האזרחית היא טכנית. במקרה של ערביי ישראל, היא השתייכות למדינה של עם אחר, עם הנמצא במלחמת קיום עם עמם. קיומה של מדינת ישראל הוא תוצאת מלחמה בין עמם לעם היהודי, היא תוצאת הניצחון של העם היהודי על עמם, היא תוצאת תבוסת עמם במלחמה.

אין שום סיבה לצפות מהם לנאמנות למדינת ישראל. יש להבין את הסולידאריות שלהם לעמם. יש לנהוג עימם בסובלנות כאשר הם מביעים, גם בשעת מלחמה, את נאמנותם הלאומית. כל עוד הם פועלים על פי חוק, יש לאפשר להם למחות ולהפגין כאוות נפשם. 

אולם דווקא תובנה זו מסבירה מדוע הם פסולים מכל וכל להשתתפות כלשהי בשלטון, למה הם מוקצים מכל קואליציה אפשרית בישראל ומדוע פסולה לחלוטין הישענות עליהם כבלוק פרלמנטרי חוסם.

המערכת הפוליטית של מדינת ישראל נועדה לשרת את טובתה של מדינת ישראל. מהי טובתה של המדינה? על כך ניתן להתווכח. על כך יכולה להיות מחלוקת עזה וחמורה בין שמאל לימין, בין ניצים ליונים, בין חילונים ודתיים. אולם המחלוקת עם המפלגות הערביות אינה על טובתה של המדינה. אין הם מבקשים את טובתה של המדינה, אלא את רעתה של המדינה, את טובת אויבי המדינה. כל עוד המדינה היא במצב מלחמה עם עמם, הם תמיד יתמכו בעמם ויתנגדו למדינה. ומצב המלחמה בין עמם לבין המדינה אינו עומד להשתנות, כיוון שאין כל סימנים ורמזים לכך שעמם מוכן להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ולהפסיק לחתור להשמדתה.

כאשר הדמוקרטיה האמריקאית היתה במלחמה נגד יפאן, במרחק אלפי מילין מחופה של ארה"ב, כל היפאנים בארה"ב נכלאו במחנות ריכוז. מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בהיסטוריה המגלה פתיחות כה רבה לבני העם הנלחם בה, אף שמדובר במלחמה על עצם קיומה, לאורך כל כך הרבה שנים. במקום להתגאות בכך, אנו מלקים את עצמנו ומאשימים את עצמנו באפלייה, כביכול, כלפי ערביי ישראל.

אין זה מובן מאליו, שמי שאפריורי תומכים באויבי המדינה יהיו שותפים במערכת הפוליטית, בעלי זכות בחירה ומיוצגים בפרלמנט במפלגות המבטאות בגלוי את תמיכתם ללא תנאי באוייב, גם כאשר הוא שולח מחבלים לפיגועי טרור ורוצח אלפי ישראלים, גם כאשר הוא מפגיז בטילים לאורך שנים אוכלוסייה אזרחית ישראלית. אף מדינה בעולם לא היתה מגלה כזאת פתיחות, כזאת סובלנות.

הסובלנות הזאת אינה מובנת מאליה, אבל הדמוקרטיה הישראלית יודעת להתעלות ולהכיל זאת, וטוב שכך. אבל שותפות בשלטון? שותפות בממשלה? חברות בקואליציה? התבססות של קואליציה על תמיכתם בה מבחוץ? עד כאן. הם פסולי חיתון לכל חתונה פוליטית אפשרית.

הפסילה הזאת אינה על רקע אתני, אלא על רקע פוליטי. חד"ש על גלגוליה השונים, שבעבר הונהגה בידי יהודים, והאוריינטציה שלה לא היתה לאומנית פלשתינאית אלא עבדות נרצעת למשטר הסובייטי, היתה פסולה באותה מידה. הח"כ היהודי דב חנין, איש חד"ש, פסול לכל קואליציה בשל דעותיו. מצד שני, השתתפותם של ערבים, נציגי מפלגות ציוניות, במערכת השלטונית – רצויה ומבורכת. כאשר מונה ראלב מג'אדלה לשר בממשלה, פירסמתי כאן מאמר תחת הכותרת "חג לציונות". העובדה שהוא היה שר כושל ומכשיל מצערת מאוד, אך אינה קשורה להיותו ערבי, לא חסרו לנו שרים יהודיים שנכשלו בתפקידם. עצם מינויו של שר ערבי במדינה היהודית והדמוקרטית היתה תקדים חשוב. ובלבד, שמדובר באדם שתמיכתו נתונה למדינת ישראל ולא לאויביה. מי שבחר להיות חבר במפלגה ציונית – ניתן לראות בו פטריוט ישראלי, כל עוד לא הוכח אחרת.

אולם מפלגות שמראש נאמנותם היא לאויביה של מדינת ישראל, הן מראש מחוץ לתחום לכל קואליציה בישראל.