שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, מנהלת ישראל מערכה נגד איום דומה – ארגון טרור איסלאמי קיצוני, שלמעשה הוא השולט במדינה השכנה, מטווח בטילים ארוכי טווח ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בישראל, בטווחים הולכים וגדלים, ומחזיק חייל ישראלי בשבי. המערכה בצפון כשלה. הכישלון בצפון, עשוי להיות מורה הדרך הטוב ביותר, לניווט המערכה בדרום לניצחון.
בתחילת מלחמת לבנון השנייה, הפתיעה ישראל את חיזבאללה בתגובה מיידית וקשה, לא "מידתית" – מתקפה אווירית מוצלחת ביותר שפגעה קשות באוייב. כך נפתח גם מבצע "עופרת יצוקה" – פתיחה מוחצת ומוצלחת מאוד.
בהמשך מלחמת לבנון השנייה, דבקה ישראל בקונספציית "האש מנגד" – יכולת לגבור על לוחמי טרור וגרילה בשטחם, באמצעות עליונותה הטכנולוגית של ישראל, בהפצצות מאסיביות מן האוויר ובהפגזות מאסיביות מן הים והיבשה. ישראל שפכה תחמושת במימדים שלא יאומנו, אך לא היה בהם כדי להביא לניצחון. במשך למעלה מחודש חיזבאללה המשיך בירי הטילים, שיתק את כל צפון המדינה, ועד היום האחרון כמות הירי אפילו לא פחתה. כוחות יבשתיים נשלחו בהיסוס לפעילות לא ברורה ותוזזו הלוך ושוב לאורך גבול ישראל-לבנון. כאשר ניתנה סוף סוף ההוראה לבצע מבצע יבשתי, היה זה כאשר התקבלה החלטה על הפסקת אש, ולא נותר זמן להגיע לתוצאות.
ההרג, ההרס והנזק לחיזבאללה היה עצום. אך הנהגת החיזבאללה היתה מוכנה לספוג זאת, שהרי ערך חיי אדם אצלם אינו דומה לערכו אצלנו. מבחינת העולם הערבי כולו, העובדה שישראל החזקה לא הצליחה להפסיק את ירי הקטיושות, היתה ניצחון לחיזבאללה. גם אם נקבל את הגדרתו של דן חלוץ, שישראל ניצחה בנקודות, במזרח התיכון פירוש הדבר כישלון ישראלי קשה. כישלון כזה פוגע באופן חמור בכושר ההרתעה של ישראל ומעודד המשך והתגברות הטרור.
תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה" היה מוצלח מאוד. מעתה, הסתפקות בהטלת עופרת יצוקה מנגד, ממטוסים וארטילריה, היא עוד מאותו דבר, ולא תביא להכרעה. אם המערכה הזאת תיגמר כאשר מידי יום נורים עשרות טילים לעבר באר שבע, אשדוד וקריית מלאכי, תהיה זו מערכה כושלת.
לקח לבנון הוא שאין מנוס מפעולה קרקעית ואין להשתהות בהפעלתה. זה גם לקח "חומת מגן". במשך שנים נאמר לנו שאין דרך לגבור על טרור המתאבדים. בפעולה יבשתית ניצחנו את הטרור ביו"ש. אין זה מקרה, שמיו"ש לא נורים טילים לעבר ערי ישראל. אין זה מקרה, שכל העולם הערבי מודע לכך ש"חומת מגן" היתה ניצחון ישראלי.
יחידת המילואים בה שירתי עד לאחרונה, גויסה בשלב השני של "חומת מגן" כדי לפעול ברצועת עזה. בסופו של דבר המשימה בוטלה ואנו הועברנו ליו"ש. אני מאמין, שאילו המבצע התקיים, השקט מרצועת עזה היה דומה לשקט מיו"ש. היום זה יהיה קשה יותר, מחיר הדמים שנשלם יהיה כבד יותר, אך אין מנוס מהפעולה הזאת. כל יום של איחור בהפעלתה – פוגע במערכה.
הרי אף אדם רציונלי אינו מאמין עוד לתעמולת הכזב, לפיה אין בימינו משמעות לשטח ולשליטה בשטח.
אהוד: אני דווקא סבור שמלחמת לבנון השנייה, חרף כל קורבנותיה ומחדליה, הסתיימה בניצחון שלנו מבחינת ההרתעה, עד היום – בזאת מודים גם הלבנונים וזאת יודעים גם החיזבאללה, אלא שהעיתונות ודעת הקהל המוסתת בישראל עשו ועושים הכול כדי לחזק את תחושת הניצחון הרעועה של החיזבאללה וכדי להרוס את האנשים שהיו מופקדים אז על ביטחון ישראל. עובדה, אשכנזי החל את מבצע "עופרת יצוקה" בעזה בדיוק כפי שהחל חלוץ את מלחמת לבנון השנייה. זוהי אותה אסטרטגיה – ורק שעכשיו סתמו לעיתונאים את הפה, הפסיקו את מחול השדים של קצינים מתראיינים בזמן אמת בטלפונים ניידים, ואנחנו כותשים את החמאס בשעת כושר דומה לזו שהיתה לנו בכתישת החיזבאללה, ורק שלמדנו את הלקח ואנחנו לא מפסיקים אפילו אם הסכנה החמורה ביותר למפקדינו – תהיה ועדת וינוגרד שנייה, וכרגיל אצלנו שכרם על גבורתם יהיה שהם יושמצו, ילוכלכו ויודחו.
יש לקוות כי למרות ניסיונות התקשורת להכניס את כל דרום הארץ להיסטריה, ולתת בכך במה מרשימה לתעמולה של החמאס – ימשיכו התושבים להתגונן באורך-רוח במקומות הסגורים עד שירי הטילים מרצועת עזה ייפסק כמעט כליל. אני מודה ומתוודה שעד הרגע האחרון האמנתי וקיוויתי שיהיה אפשר לסיים את המבצע ללא הכניסה הקרקעית שהחלה שלשום בערב, במוצאי השבת האחרונה, ומתברר שאין מנוס ממנה.
הצרה היא שבמלחמת קרקע אין לנו יתרון מיספרי. גם אם נופלים שניים ושלושה לוחמים ערבים מול כל חלל ישראלי – הרי שבגדול – בקצב הזה הם יגמרו לנו את צה"ל, כי יש לאויבינו די בשר תותחים, שהקרבתו אינה נחשבת בעיניהם. אבל עלינו להיות חכמים מהם, להשתמש נגדם בכלי הנשק המתוחכמים שלנו, דוגמת חיל האוויר למרכיביו – כדי שמחיר הדמים מצידנו יהיה זעום לעומת הקורבנות שלהם. רק כך נוכל לנצח. באורך רוח ובסבלנות. אחרת, בלי העליונות הטכנולוגית המוחצת, ועם המוסר המזוייף של חלק מאנשי הרוח שלנו, שאיכשהו תמיד מקדמים בכך גם את יחסי הציבור לספרים שלהם – אנחנו בצרות צרורות.