[הציורים במקור האמריקאי, 1997: אורי שולביץ]

חוסני היה רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים.

לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני.

חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.

לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו.

לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.

אחד הרועים שמע אותו ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"

 "מוזר מאוד," אמר האחד.

 "וגם טיפשי מאוד," אמר רועה אחר, וכולם התחילו לצחוק על חוסני.

יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.

כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."

ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.

הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכל מסביב.

לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.

השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והירשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.

הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.

חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהירבה ללכת, כן ניראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.

הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפלאפל, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.

לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."

חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.

כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.

איש זקן ישב שם לבדו.

חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."

חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכל, אדוני?"

האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.

למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.

בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר. הם שאלו את חוסני מה קנה הוא. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר וביזבז את ביקורו בעיר.

לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"

 "פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.

 "הוא בזבז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.

 "איזה טיפש מטופש!" צחק האחר. והשיח' צחק גם הוא.

הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.

עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.

השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.

חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"

אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפיריון מפואר.

כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.

חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והיכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.

האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע

שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.

חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה.

ואז שמע קול מתוך האפיריון שעל דבשת הגמל. "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"

חוסני ניגש אל האפיריון וגילה בו עלמה צעירה.

"אדוני רב החסד," אמרה. "שמי זוביידה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."

 "אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות. "אוכל לקחת אותך חזרה לעיר."

 "הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"

 "אין לי משפחה," אמר חוסני. "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."

 "בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה זוביידה.

חוסני קשר את חבל הגמל של זוביידה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.

הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים.

חוסני סיפר לזוביידה את הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.

זוביידה סיפרה לחוסני, "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."

לבסוף, הם הגיעו לעיר אחרת.

חוסני וזוביידה התאהבו.

לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של זוביידה הם קנו בית גדול ושדות.

הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות. חוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת הפסוק שלו.

פורסם גם בגיליון 383 של המכתב העיתי  מיום 2.10.08