ב-26.3.79 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. תמורת חתימה על הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגדולה והחשובה במדינות ערב, שילמה ישראל מחיר כבד וכואב – נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תוך ויתור על נכסים ביטחוניים וכלכליים בלתי רגילים (הנפט שישראל מצאה בסיני הוא אחד המרכיבים המרכזיים בכלכלה המצרית) והחמור מכל – לראשונה בתולדות הציונות, מדינת ישראל עקרה שני חבלי התיישבות, חבל ימית ומרחב שלמה. השלום עליו דובר התבסס על יחסי שכנות וידידות כמו בין ארה"ב לקנדה. בין שתי המדינות נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, החקלאות, התרבות, התיירות, החינוך, הסכמים למניעת השמצות והתקפות הדדיות ועוד. ארבע פעמים ביקר הנשיא סאדאת בישראל, וראש הממשלה בגין ביקר במצרים מספר ביקורים דומה.

הסכם השלום בין ישראל למצרים החזיק מעמד בדיוק שנתיים וחצי ועשרה ימים. ב-6.10.81, נרצח הנשיא סאדאת, ועימו – נרצח השלום. סגנו של סאדאת, מובארק, התמנה במקומו, ומיום כניסתו לתפקיד, את מקום השלום החם החליפה מלחמה קרה. כל הסכמי הנורמליזציה היו לאות מתה. מובארק סרב לבקר בישראל במשך למעלה מ-28 שנות שלטונו (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). מצרים מובילה מדיניות עויינת לישראל, מובילה את המתקפות נגד ישראל באו"ם, הובילה את הוועידה האנטישמית, הגזענית והאנטי ישראלית הקיצונית בדרבן. התקשורת המצרית ומערכות החינוך במצרים היו לגורמי הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קיצוניים וחריפים ביותר. אפילו את המינימום הפורמלי – היחסים הדיפלומטיים, מצרים מרבה להפר.

ארבעה חודשים בלבד לאחר השלמת הנסיגה מסיני, ניצלה מצרים תירוץ ראשון שנקרה בדרכה (מבצע "שלום הגליל") כדי להחזיר את שגרירה סעד מורתדא למצרים, לתקופה של למעלה משלוש שנים. בראשית מתקפת הטרור הרצחנית של ערפאת והרש"פ נגד אזרחי ישראל ב-2000 ("האינתיפאדה השנייה") שבה מצרים והחזירה את שגרירה בסיוני למצרים, לתקופה של כחמש שנים, בתגובה על מימוש זכות ההגנה העצמית בידי צה"ל. הסעיף היחיד בהסכם השלום שמצרים מקפידה לקיים הוא פירוז סיני, אך בהעלמת עין מהברחות הנשק ממצרים לרצועת עזה, היא מפרה גם את ההסכמים הביטחוניים בינה לבין ישראל.

והנה, במבצע "עופרת יצוקה", לראשונה מתייצבת מצרים לצד ישראל בעימות בינה לבין ישות ערבית כלשהי. לצד מס שפתיים רפה נגד "התוקפנות הישראלית", מצרים מאשימה בגלוי את חמאס באחריות למלחמה, תוקפת אותה על ירי הקסאמים ועל הפסקת ה"רגיעה", ומשדרת כמעט בגלוי את תקוותה שישראל תכה קשות את חמאס. לראשונה מאז עלייתו של מובארק לשלטון ולאחר השלמת הנסיגה מסיני, מצרים מתבטאת ונוהגת כמדינה שלה יחסי שלום עם ישראל.

מובארק לא נעשה ציוני, ולא שינה את גישתו היסודית. מדיניותו נובעת מאינטרסים מצריים מובהקים. האינטרס הראשון הוא ההבנה שלו, שהסכנה המרכזית לשלטונו ולשלומה של מצרים, היא התחזקות ציר הרשע שמרכזו איראן, המלהיבה את הגורמים האסלאמיים המיליטנטים בארצו. התחזקות חמאס ברצועת עזה, בחצר האחורית של מצרים, מסוכנת, מבחינה זאת במיוחד.

אינטרס נוסף הוא חיזוק מעמדה האזורי של מצרים, ובעיקר חיזוק מעמדה בעיני הממשל האמריקאי החדש, אם תצליח לתווך ולהיות שותפה מרכזית בעיצוב מציאות ביטחונית חדשה בגבול ישראל-עזה. מובארק מבין, שלא יוכל להיות מתווך, אם ידבק במדיניות אנטי ישראלית בלתי מאוזנת (כפי שלטעמי נשיא תורכיה ארדואן לא יוכל עוד למלא תפקיד כלשהו של תיווך במזה"ת, לנוכח עמדתו הקיצונית והבוטה נגד ישראל במהלך המבצע).

האם ניתן לראות בהתנהגותה של מצרים במשבר הנוכחי, הזדמנות לשינוי דרמטי ביחסים בינה לבין ישראל? האם זאת הזדמנות, סוף סוף, לשלום, 28 שנים אחרי שישראל שילמה את המחיר הכבד של הסכם השלום? העובדה שמה שמניע את מובארק הוא אינטרסים, אינה מקשה על ההזדמנות הזאת, אלא להיפך, מחזקת אותה. יש להניח שמה שהביא את סאדאת לביקורו בירושלים ארבע שנים בלבד אחרי תוקפנותו במלחמת יום הכיפורים, לא היה שינוי בבסיס אמונתו, אלא אינטרס לאומי. אינטרסים הם הבסיס העיקרי (לא היחיד, יש גם בסיס ערכי, כמו ביחסי ארה"ב עם ישראל) ביחסים הבינלאומיים.

אם מובארק הבין והפנים שהאיום המרכזי על מצרים הוא איראן וציר הרשע הטרוריסטי, יש סיכוי לברית אינטרסים בין מצרים לישראל, שתוביל למצב של יחסי שלום אמיתיים בין המדינות (גם אם לא ברמה של הסכמי השלום והנורמליזציה. מהפנטזייה הזאת כנראה נצטרך להיגמל). יש לקוות שכך יהיה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לשפר ולטפח את היחסים בין ישראל למצרים. אולם לא במחיר ביטחונה של ישראל. ישראל חייבת לעמוד על כך שמצרים תמנע את המשך ההברחות לאורך ציר פילדלפי.

ב. להניח את דעתו של גדעון לוי

במאמרי התעמולה שלו נגד ישראל, מרבה גדעון לוי לכבול על הפער הבלתי מידתי בין מספרי ההרוגים בצד הישראלי ובצד הפלשתינאי.

חשבתי, שאולי יש צדק בדבריו וכדאי לעשות משהו בנדון. במקום להמנע משליחת הילדים לגנים ולבתי הספר (עליהם נפלו לא מעט טילים), במקום מיגון, במקום אמצעי ההגנה והזהירות, אפשר לנהוג כמו הפלשתינאים, ולעשות הכל כדי שיהרגו מקסימום אזרחים וילדים שלנו.

אולי כך נגיע למספר הרוגים בתוכנו, שיניח את דעתו של גדעון לוי.

ג. אויבו של הטוב

איני אוהב את הביטוי "המצוין הוא אויבו של הטוב." זהו מוטו של בינוניות, של ויתור על המוטיבציה והאמביציה להצטיין, להשיג את ההישגים הטובים ביותר. אולם בוויכוח הציבורי על החלטת הקבינט להפסיק את האש, אני מאמץ את הביטוי.

אין ספק שיש צדק בביקורת המוטחת בידי האופוזיציה ובידי המיעוט מבין שרי הקבינט על ההסכם. בניגוד לדבריהם של אולמרט וברק, אין זה נכון שישראל השיגה יותר מאשר את מלוא היעדים שהציבה לעצמה. עצם העובדה שעד היום האחרון למבצע לא חוסל כושר שיגור הטילים לעבר ערי ישראל, היא עדות לכך. אין ספק שגם שרי הקבינט היו שמחים להגיע להישגים גדולים יותר, לסידור ברור יותר בנוגע לציר פילדלפי, להשבתו של גלעד שליט במחיר סביר.

אולם החלטת הקבינט על הפסקת האש היתה מוצדקת. ההישגים במבצע היו גדולים מאוד. המכה לחמאס – קשה מאוד. הימים האחרונים למבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התמורה מכל יום נוסף של קרבות היתה פחות ופחות משמעותית. למעשה, הברירה שעמדה בפנינו היתה הפסקת אש או הרחבה משמעותית של המבצע, כיבוש רצועת עזה וכו'. במציאות כזו, ראוי היה לתת צ'אנס להפסקת האש.

אם הצד השני ינצור את אישו – השגנו את המטרה, ולשם מה יש לסכן את חיילי צה"ל בהמשך המבצע ולהאריך את סבל יישובי הדרום? אם הצד השני יחדש את האש, תהיה לנו כל הלגיטימיות להמשיך במתקפה ולהעצים אותה.

המבחן החשוב של המבצע בכלל ושל הפסקת האש בפרט הוא השקט מן הצד השני ויותר מכך – אופן התגובה שלנו במקרה של הפרתו. כאן עלינו להיות חד משמעיים – "המידתיות" מתה. כל פרובוקציה פלשתינאית תיענה בעוצמה רבה. אמחיש זאת כך – אם במשך שנה וחצי יישמר השקט וכעבור חצי שנה ישוגר פצמ"ר בודד לעבר ישראל ויפול בשטח פתוח, יהיה על ישראל להגיב באותה עוצמה כפי שתגיב על מטח גראדים לעבר כל ערי הדרום בשבוע הבא. החרב המתהפכת של תגובה בלתי מידתית חייבת לרחף תדיר מעל ראשי הפלשתינאים. בעברית קוראים לזה הרתעה.