החברה הישראלית התגאתה כל השנים ברמתו המוסרית הגבוהה של צה"ל, ובהקפדתו על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה. תמיד הצגנו את עליונותנו המוסרית על האוייב, כאחד ממקורות העוצמה שלנו. תמיד ראינו במוסר הלחימה שלנו, ביטוי לערכינו כיהודים. מהו מוסר הלחימה של צה"ל? עיקרו – התמקדות במלחמה באוייב, צבא האוייב או מחבלים, והימנעות מפגיעה באוכלוסיה אזרחית. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חלק בלתי מבוטל מן ההרוגים הפלשתינאים הם אזרחים, ומה שחמור יותר – רבים מהם ילדים. זה עצוב, זה מצער, זה כואב, זו עובדה המנוגדת לאתוס מוסר הלחימה שלנו, זו עובדה הגורמת לביקורת חמורה על ישראל בעולם, ולכן איננו פטורים מבחינה באומץ וביושר של עצמנו. האם צה"ל באמת צבא מוסרי? האם אנו מקפידים על מוסר לחימה? האם הטענות נגדנו מוצדקות?
השאלה הראשונה שאותה עלינו לשאול את עצמנו, היא האם הפגיעה באזרחים היא מכוונת, או היא אילוץ של תנאי הלחימה הספציפיים למבצע זה? אציג זאת בצורה מוחשית – אילו חמאס לא היה פועל בתוך אוכלוסיה אזרחית, אלא ביחידות צבאיות באזורים פתוחים או מתוחמים, האם צה"ל היה מתמקד במלחמתו באותן יחידות, או היה פוגע באוכלוסיה האזרחית בערי רצועת עזה? לי אין כל ספק, שבמקרה כזה צה"ל לא היה תוקף את ריכוזי האוכלוסייה האזרחית. מי שטוען אחרת, משקר ביודעין.
מכך נגזרת הבנת אופן הלחימה בעזה – הפגיעה באזרחים אינה מכוונת, אינה מתוך רצון לפגוע באזרחים, אלא פועל יוצא מן העובדה שהאוייב פועל מתוך אוכלוסיייה אזרחית, ובצורה צינית הופך אותה למגן אנושי. וכאן הדילמה המוסרית היא, האם במצב זה ראוי להימנע מירי על האוייב, כדי לא לפגוע באזרחים, או ראוי לירות באוייב גם במחיר פגיעה באזרחים. תהיה העמדה כלפי הדילמה הזו כאשר תהיה, ברור שרב המרחק בין המציאות הזאת, לבין מצג השווא לפיו ישראל טובחת באזרחים; מצג אותו מציגים גורמים אנטי ישראלים, כמו התעמולה הערבית, המפגינים האנטי ישראליים באירופה וגדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ".
ההתמודדות עם הדילמה המוסרית, כרוכה בשאלות מהי סיבת המלחמה, האם זו מלחמה צודקת ומה האלטרנטיבה לאותה מלחמה. אם המלחמה אינה צודקת, ודאי שאין מקום לירי על האוייב, שעלול לפגוע באזרחים. אם יש אלטרנטיבה למלחמה, ודאי שאין מקום לירי כזה. האם מבצע "עופרת יצוקה" הוא מלחמה צודקת? האם יש לו אלטרנטיבה?
המבצע הוא נגד אוייב, שמושגי מוסר הלחימה אינם קיימים אצלו. אוייב, שהיעד שלו הוא אזרחים וילדים. אוייב, שבמשך שנים עיקר פעולתו היתה פיגועי התאבדות המוניים בישראל, ושבמשך 8 שנים יורה במכוון טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. חובתה המוסרית העליונה של מדינה היא להגן על חייהם ושלומם של אזרחיה. לכן, מלחמה באוייב הפוגע באזרחיה היא צודקת בעליל. ואם מחיר הפגיעה באוייב הזה הוא פגיעה באזרחים, עם כל הצער והכאב, המחיר הזה מוצדק.
גם כאשר מלחמה היא צודקת, ראוי לשאול האם יש לה אלטרנטיבה. במקרה זה, ניסינו הכול. פעם הוצגה האש על שדרות כתגובה על ישיבתנו בעזה. הם יורים על שדרות כדי לסלק אותנו מגוש קטיף. נסוגונו מעזה עד המילימטר האחרון ועקרנו את כל היישובים. עוד בזמן ביצוע ההתנתקות נמשך הירי ואחרי ביצועה גבר והלך. ישראל הגיבה על כך בהבלגה, אח"כ באש לעבר שטחים פתוחים, בסגירת המעברים וכו'. ישראל הסכימה להסכם "הודנא" שהופר אחרי 46 דקות, והיא המשיכה לכבד אותו באופן חד צדדי. ישראל הסכימה להסכם "תהדיא" שאף הוא כובד באופן חד צדדי. ישראל התחננה להמשך ה"רגיעה", אף שהרגיעה לא היתה באמת רגיעה, אך הפלשתינאים החליטו להפסיק אותה וירו עשרות טילים מדי יום על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. לא, לא היתה אלטרנטיבה.
כאשר ניצב מולנו אוייב היורה במכוון על אזרחים ישראליים, מסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית ומתוכה יורה על אזרחינו, וכל ניסיונותינו למנוע את המבצע עולים בתוהו, יש צידוק מלא למלחמתנו, והמחיר הכואב – הרג אזרחים וילדים פלשתינאיים, כולו באשמת האוייב ועל אחריותו.
במלחמה בטרור הכללים שונים מאשר במלחמה נגד צבאות. אי אפשר לדבר על fair fight במלחמה נגד אוייב ציני, שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומכוון את פגיעתו לאוכלוסייה אזרחית. אי אפשר, בסוג כזה של מלחמה, להמנע מפגיעה באזרחים.
האם במלחמה בטרור אין כללים? לדעתי, הכלל המוסרי צריך להיות השתדלות להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, תוך ביצוע המשימה.
האם צה"ל עומד בעיקרון זה?
דרך לבחון זאת היא השוואה לצבאות אחרים. לא נשווה את עצמנו למדינות כמו רוסיה, וחס וחלילה – למדינות ערב. למדינות ערב אין כל עכבות, וגם בפעולתן נגד הטרור האסלאמי הן לא בחלו בהשמדה המונית של אוכלוסייה אזרחית שבתוכה פעל אותו טרור (ראו הטבח של רבבות אזרחים בעיר חמה בידי המשטר הסורי, או הטבח במחנות פליטים פלשתינאים בידי צבא לבנון שדיכא את תנועת פת"ח אל אסלאם לפני חודשים אחדים). ההשוואה שלנו צריכה להיות למדינות העולם החופשי, עימן ישראל נמנית – מדינות אירופה וארה"ב.
בתגובה להאשמות הקשות כלפי צה"ל, התפרסמו בשבועות האחרונים מאמרים אחדים שהציגו במספרים את המיספר והאחוז של הרוגים אזרחיים במלחמות צודקות של מדינות אלה. דני רשף הציג במספר אתרים את הקרב של צבא ארה"ב בפלוג'ה שבעיראק. בן דרור ימיני הציג במאמרים ב"מעריב" וב-NRG נתונים על המלחמות של צבאות אירופיים בקוסובו ובאפגניסטן. מול הנתונים הללו, אין לנו מה להתבייש. בניגוד אליהם, אנו נלחמים באוייב השוכן לגבולנו ומשגר טילים על אוכלוסייה אזרחית שלנו, ואף על פי כן, אחוז הנפגעים האזרחיים במלחמתנו נמוך לאין ערוך מאשר במלחמותיהם.
אין לי ספק שצה"ל הוא צבא מוסרי, והוא מקפיד ככל הניתן על מוסר לחימה, גם בתנאים הייחודיים של מלחמה זאת. עם זאת, על צה"ל לבחון את עצמו תמיד, לבדוק האם הוא פגע באזרחים במקרים שניתן היה להימנע מכך, וללמוד כיצד בתנאי המלחמה השונים כל כך, הוא יכול להשתפר ולהמעיט ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.
אולם יש לזכור, שאין דבר פחות מוסרי מלאפשר פגיעה באזרחינו ובילדינו. במשך שנים עשינו זאת, והיתה זו מדיניות בלתי מוסרית. ההחלטה להתנער ולהשיב מלחמה שערה, היא ההחלטה המוסרית והצודקת ביותר.
 
*
תשובה לדודו אמיתי: את רשימתי כתבתי בעקבות הגירסה הראשונה של דובר צה"ל. לזכותו ייאמר, שכאשר התבררה הטעות, הוא חזר בו והציג את הגירסה השנייה. מכל מקום, גם על פי הגירסה השנייה, אין ספק שלא היה ירי מכוון של צה"ל לבית הספר על מנת להרוג אזרחים וילדים, אלא היתה השבת אש לעבר מקורות ירי במרחק 30 מטר מבית הספר – לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. זהו פשע מלחמה כפול – גם ירי מכוּ           ון אל אוכלוסייה אזרחית וגם ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית. ההשוואה של ירי צה"ל – לטבח המכוּון של הילדים ממעלות, היא נואלת וחולנית, ועל כך הגבתי.
אורי הייטנר
 
אהוד: אבל אתה שוכח שבעולם הרחב וגם אצל אבירי המוסר שלנו, ואצל חלק מאזרחינו הערבים – דם ישראלים ובעיקר יהודים אינו נחשב, רק דם פלסטינים!