הכתבה של יאיר גרבוז על גיליון "מאזנים" במלאת 100 שנה לעיר תל-אביב

במדור הספרות של העיתון ידיעות אחרונות מיום ו', 16.1.2009 פרסם יאיר גרבוז כתבה ארסית ממש על הגיליון חגיגי של "מאזנים" במלאת 100 שנה לתל-אביב, גיליון שנערך בכישרון רב על ידי ציפי שחרור. לא אחזור על כל ההשמצות של הכתבה, כדי לא לתת במה נוספת לכתב הפלסתר הזה – אזכיר רק מעט מזה כדי לתת מושג לרשעות המפעפעת בכתבה זאת: את גיליון "המאזנים" הביאו לו "שליחי  מצווה ופיצה" (!), כתב-העת נראה קשיש מתל-אביב, עיתון פקידותי-הסתדרותי המחזיק בתוכו גנים רדומים של "דבר הפועלת" ו"הד החינוך", ניתוח גרפומאני וכו' וכו'.

ואיך היה רוצה יאיר גרבוז,המומחה לעכשוויות, שכתב העת ייראה? הרי המתכון שלו:

"לא מצאתי ב'מאזנים' מילת ביקורת אחת, אפילו לא על נושא חשוב ביותר – צפון מול דרום, תל-אביב מול יפו... נעלמו מהעיר הפועלים הזרים, הפועלים הערבים יצאו לחופשת מולדת, הים התנקה זמנית מזיהומו, ובתי המלון נעמדו על צידם לאפשר זרימת אוויר לעיר, הצעירים לא עוזבים יותר את תל-אביב לטובת ספקולנטים מצרפת, והרכבת התחתית נעשית נוחה מיום ליום, ובשל כך נפתרו גם בעיות החניה."

הבנתם את זה? יאיר גרבוז רוצה ש"מאזנים" יהיה עיתון של "ירוקים", עיתון בעל אוריינטציה סוציאליסטית. מה פתאום הוא החליט לכתוב על ספרים ועל סופרים? חוצפה!

ועוד משהו: אני צנצנת אם גרבוז קרא עמוד אחד מתחילתו ועד סופו מהגיליון המושמץ. לפי עדות עצמו, הוא התרכז בעיקר בכותרות. ואני, קראתי את הגיליון לאותיותיו, יכול להעיד שמדובר בגיליון משובב נפש בגיוון ובעיצוב, וגם – עם כל הכבוד ליאיר גרבוז – לא ייתכן להאשים בגרפומאניות גיליון שמאכלס בין דפיו את נתן זך, חיים באר, אהרן מגד, נורית גוברין, משה דור, יהודית קציר ורבים וטובים אחרים, אשר כתבו ביצירותיהם לא מעט מן הנושאים שיאיר גרבוז חיפש ב"מאזנים", ולא מצא. אלא מה? איך ימצא אם לא קרא?