בתו של הסופר עמוס עוז, פניה עוז, ובעלה עלי זלצברגר, סבורים ש"הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתברך בנוכחותן של סיעות בל"ד ורע"ם-תע"ל בכנסת, מפני שהן מציבות לה אתגר מרגיז ומרתיח, ומפני שהן מנצלות עד תום את חופש הביטוי, וסילוקן – משמעותו חיסולו." (Ynet 20.1.09).

מובן מאליו שברכת חופש הדיבור ה"מבורך" אינה שמורה לכהנא, למשל. התפיסה המזוכיסטית של פניה עוז מתירה חופש דיבור פשיסטי רק לאויב הערבי. התפיסה של פניה עוז ודומיה היא בעצם סוג של גזענות. תפיסתם הגזענית את הערבים גורסת שהערבים חייבים להיות אויבים. הערבים חייבים לתמוך בחיסול מדינת היהודים. לא יתכן שיהיה ערבי שאינו אנטי ציוני, כל הערבים הם תמיד כאלו.

הערבים אינם יכולים ואינם צריכים להיות ציוניים, אבל הם בהחלט לא חייבים להיות אנטי ציונים. ערבי זכאי ללחום פוליטית למען האינטרסים שלו. למען שוויון אזרחי ופוליטי, אבל  מאבק שהוא רק בתוך מסגרת מדינת ישראל ולא מאבק בפנים שמטרתו שלילת המדינה.

מפלגות ערביות הן לגיטימיות ובלבד שאינן בעד חיסול המדינה.

מדובר רבות על מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל כשם שיש 23 מדינות ערביות שאינן דמוקרטיות ואיש לא מערער על הלגיטימיות שלהן כך גם מדינת ישראל. לגיטימיות קיומה אינו צריך להיות מותנה במשטרה. מובן מאליו שעם חיסולה של ישראל תחוסל בה גם הדמוקרטיה.

ב. האוייב של אויבי הוא ידידי – הידיד של אויבי הוא אויבי

יממה לפני החלטת בג"ץ האם לפסול את מפלגתו מלהשתתף בבחירות לכנסת, התארח חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם –תע"ל) בוואלה! (19 בינואר 2009) אשמת המלחמה לדידו, היא על ישראל: "בגלל התקפי פאניקה בשדרות יצרה ישראל נהר של דם בעזה." טיבי סירב בכל תוקף להגדיר את חמאס כארגון טרור. "מה שנראה לך כאוייב הוא לא בהכרח האוייב שלי... מפני שאני פלסטיני. ארגון חמאס," ממשיך טיבי, "נבחר בבחירות דמוקרטיות ולכן על העולם לדבר איתו."

יש צדק בדבריו, החמאס אכן נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י רוב העם הפלישתינאי.

קיימים שני הבדלים בין הנאצים לחמאס:

הנאצים בניגוד לחמאס לא העזו להוסיף למצעם את התביעה להשמדת היהודים.

הנאצים לא קיבלו בבחירות 1933 את רוב קולות הבוחרים כפי שקיבל החמאס.

שיעור בלוגיקה:

האוייב של אויבי הוא ידידי. הידיד של אויבי הוא אויבי.

"האוייב של ישראל, לא האוייב שלי."

טיבי הוא אוייב.

ג. הדמוקרטיה האנגלית המתגוננת מול הדמוקרטיה הישראלית המובסת

הפוליטיקאי וחבר הפרלמנט הבריטי אוסוולד מוזלי הקים מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". מוזלי תמך באויב הגרמני. ב-23 במאי 1940 נשלח מוסלי ביחד עם אלפי חברי מפלגתו, למחנות מעצר, ומפלגתו פורקה.

מה שהבינו השופטים הבריטים, נשגב מבינתם של שופטי ישראל. שמירה על הדמוקרטיה מחייבת הוצאת המתנגדים לה.

שופטי אנגליה מעולם לא עסקו בשאלה מה יגידו עליהם בעולם. הם דאגו רק לאינטרסים של הדמוקרטיה האנגלית.

דמוקרטיה כזו תשרוד יותר שנים.

השארת נציגי האוייב בכנסת מחלישה את הדמוקרטיה גם בכך, שהיא תורמת לעליית כוחות אנטי דמוקרטיים בצד היהודי, למשל ליברמן.

ד. גרוסמן אנא לך והצלח! דבר עם החמאס!

"מוכרחים לדבר עם החמאס," כותב הסופר דוד גרוסמן. ("הארץ". 20 בינואר 2009). "התנהלות שלנו מימים ימימה," הוא מוסיף, "היא שגויה, לא מוסרית ולא חכמה, ובעיקר מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו. גם כאשר הפלסטינים פועלים בתוקפנות לא מובחנת – כמו פיגועי ההתאבדות וירי הקסאמים – עדיין יש לישראל, החזקה מהם בהרבה, יכולת השפעה עצומה על מידת האלימות של הסכסוך כולו, ועל כן, גם על תהליכי ההרגעה שלו וההיחלצות ממנו. המבצע האחרון לא הראה שמישהו בהנהגה מבין באמת, במודעות מלאה, באחריות מלאה, את המרכיב הקריטי הזה של הסכסוך. יש לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן... ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר, לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי. לטווח הרחוק עשויה ההתעקשות הזאת לתרום לביטחוננו הרבה יותר ממאות מטוסים המטילים פצצות על עיר ואנשיה."

דוד גרוסמן צודק לחלוטין. יש לדבר עם החמאס. מן הראוי הוא, שגרוסמן עצמו ייתן את הדוגמא ויתחיל את הדיבור. כדאי שייקח לו לעזרה את אורי אבנרי, שגם הוא מטיף להידבר עם החמאס. לאבנרי יש את הניסיון הדרוש לקים מפגשים מסוג זה. אבנרי הצליח להגיע לבירות בזמן מלחמת לבנון ולהיפגש עם עראפת.

ייסעו גרוסמן ואבנרי לעזה (הם יוכלו להיכנס דרך המנהרות) יגיעו לעיר, וייפגשו עם ישמעאל הנייה. הן גרוסמן והן אבנרי נחונים בכושר שכנוע רטורי מוכח. ינסו שניהם לשכנע את הנייה שהיהודים אינם חזירים וקופים שיש להשפילם, לענותם, ולרצחם. ישכנעו את הנייה שעל החמאס לבטל את אמנתו הקוראת לחיסול מדינת ישראל ולהשמדת היהודים. אין ספק, אם יצליחו בכך, תהא תודת האומה שלהם להם לנצח.

גרוסמן אנא לך והצלח! דבר עם החמאס!

ה. היש עוד שמוצניק כמו דודו?

כמיטב המסורת הבולשביקית שולח אותי דודו אמיתי ל"פסיכולוג פוליטי" (גליון 411) להתייחס עניינית לתוכן, זה קשה. הרבה יותר קל לשלוח את הכותב לפסיכולוג...

מן הראוי היה באמת שפסיכולוג פוליטי יבדוק את האובססיה של אנשי השוה"צ למתן כינוים אינפנטילים לחברי התנועה. אובססיה זו מהווה אף לדידו של אמיתי, מקור לגאווה: "אני עצמי", הוא, כותב, "בעל השם הילדותי (אינפנטילי בלע"ז) "דודו". ובכן לדידו של "דודו", "ג'ומס" (ולא "ג'מוס") הוא "חכם", "נקי כפיים", "נחמד", ובעיקר "חבר אמיתי". הסופרלטיב האחרון הוא החשוב ביותר. אין ספק, ג'ומס הוא חבר אמיתי. וההוכחה לכך? חברות אמיתית נבחנת בביקורים בכלא. ג'ומס הוא "חבר אמיתי" של פושע המלחמה ורוצח ההמונים, ברגותי. (השומר הצעיר הוא הרי תמיד: "אחיעזר ואחיסמך"). אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

מייסדי תנועת "השומר הצעיר", מאיר יערי (שכונה סתם מאיר) ויעקב חזן (שכונה סתם חזן) לא הוסיפו לשמותיהם כינויים אינפנטיליים. הם התייחסו לעצמם ברצינות.

מעניין מה היה אומר חזן ליורשיו. "משמר העמק" קיבוצו של חזן, עצר בהרואיות את חיילי הכיבוש של "צבא ההצלה הערבי", והציל על ידי כך את צפון הארץ. "משמר העמק" קיבוצו של חזן, כבש את הכפר הערבי (אז עוד לא היה קיים המושג כפר "פלסטיני") השכן, "אבו שושה", טרינספר את תושביו הערבים, וסיפח את אדמותיו לקבוץ. מעניין איך היה מגיב חזן ליחסו החברי של ג'ומס לברגותי?

מעניין מה היה אומר "מאיר" (יערי), הסוציאליסט, על כך שג'ומס יורשו, מסר בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לראשי הקפיטליסטים במשק?

בימינו כמובן, ההתייחסות לאידיאולוגיה אינה חשובה. העיקר שכולם חברים מהילדות, ובעלי כינויים אינפנטיליים מאז. אין כמו החברים מאז.

הגישו פינג'אן והגידו – אין עוד שמוצניק כמו דודו.