אני חותם בשתי ידיים על דבריו של הנשיא פרס. הנשיא בוש אולי היה אדם קטן אבל הוא מילא נכון ובאומץ וללא פשרות תפקיד גדול בתקופה הרת גורל וזאת דווקא בזכות שכלו הפשוט! אני משוכנע שההיסטוריה תזכור לו לטובה את הפלת סאדם חוסיין, את שיקומה האיטי והמאוד-בעייתי של עיראק (שהיא למעשה שלוש מדינות נפרדות), וגם את מלחמתו חסרת הפשרות בציר הרשע של הטרור העולמי.

אגב, גם בעיניי, עד אחרי ה-11 בספטמבר 2002 – הוא נראה קצת ריקא, לא חכם, בעל עבר של שתיין, מצח נמוך, איש בינוני ועילג לשון שאינו מתאים לתפקידו הרם.

ואני משבח אותו רק מנקודת מבטה של ישראל, ולא של מאות מיליוני האמריקאים שעשו כסף רב מכלום וחיו מעבר ליכולתם בשנים העליזות של כלכלת בוש, עד שפקע הבלון. למי שרוצה להבין את העיקרון, אני ממליץ על כל הגירסאות של "המפיקים" של מל ברוקס הגאוני! –  אנחנו לפחות לא ביזבזנו את הסיוע האמריקאי שניתן לנו בשמונה שנות בוש בבית הלבן.

והלוואי שממשיכו המבריק ברק חוסיין אובמה, שנואם באנגלית פי אלף טוב ממנו, ואפילו יותר טוב מאבא אבן – ויבדל"א שלמה אבינרי, עמוס עוז וביבי נתניהו –  הלוואי שברק חוסיין יהיה ניחן באותו אומץ ונחישות להילחם בציר הרשע ולא לזרוק לכלבים את מדינת ישראל, שאותה לא הזכיר אפילו במילה אחת בנאום ההכתרה המרגש שלו!

את הנאום הוא נשא כולו בעל פה, ממש פלא, וללא מעיל עליון, בקור של מינוס חמש מעלות, אדם צעיר, בודד, רזה, גבוה, נרגש, שחור, עם משפחה קטנה, שחורה וכמו מנותקת מכל סביבתה, והוא לא קירח, לא בעל שיער שיבה כמרבית האח"מים המימסדיים הלבנים המבוגרים הסובבים אותו, לא שייך לחבורות הנפט, התעשייה והבנקאות. הוא נואם כעילוי של החוג לרטוריקה חיובית באוניברסיטה הטובה ביותר בעולם, שגם קיבל פרס בחגיגת סיום השנה – אבל הוא נשיא ארה"ב ומנהיג העולם החופשי! ויש לי הרגשה כי איש אינו יכול לשער לאיזה כיוון תוביל מנהיגותו את ארה"ב ואת העולם או לאיזה כיוון וגורל ארה"ב והעולם יסחפו אותו!