במאמר ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים כתב אהוד ברק: "לפני הבחירות ב-99' הלכתי לרמת הגולן, ובאצטדיון בקצרין, בנוכחות רוב מוחלט של החלוצים הנפלאים שלנו שם, תיארתי לפניהם את המציאות בלי כחל ושרק. אחר כך נבחרתי שם ברוב גדול יותר מהרוב לו זכיתי בכל המדינה."
העובדות אינן מדוייקות. הבחירות היו ב-17.5.99. הנאום של ברק באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה היה ב-10.6.97, בעצרת לציון 30 שנה להתיישבות בגולן. אכן, רוב גדול של תושבי הגולן השתתפו באירוע. במהלך הנאום, בו העלה על נס את המעשה החלוצי שלנו, אמר ברק משפט על כך שלמען שלום יתכן וניסוג מהגולן. הוא נענה בקריאות בוז רמות מאלפי המשתתפים. עד הבחירות חלפו שנתיים. הבחירות התמקדו בהתנהלותו של ביבי בשלטון, בשחיתות, במצב החברתי, ב"זקנה מהמסדרון בביה"ח בנהריה", ב"רק לא ש"ס" ועוד. סוגיית הגולן נעדרה לחלוטין מסדר היום של הבחירות. הבחירות התמקדו במיאוס משלטון ביבי וברצון להפילו. אנו, ב"דרך השלישית", עשינו מאמץ נואש להעלות את סוגיית הגולן על סדר היום, מתוך הבנה מפוכחת שניצחונו הוודאי של ברק יביא לחידוש המו"מ על נסיגה, אך קולנו נפל על אוזניים ערלות. זה לא עניין איש. בבחירות לראשות הממשלה, ניצח ברק גם בגולן, באחוז דומה מאוד, אולי זהה, לניצחונו בכל המדינה.
אבל העובדות אינן רלוונטיות. מה שרלוונטי הוא הפירוש שברק נתן להצבעה בעדו בגולן, והחשיבות שייחס להצבעה זאת (אף שכל המצביעים בגולן גם יחד רחוקים מלהעניק אפילו מנדט אחד), עד כדי כך שהוא ראה לנכון לציין זאת במאמר כעבור 9 שנים. ברק ראה בהצבעה בעדו בגולן לגיטימציה של תושבי הגולן למדיניותו ולניסיונו האובססיבי לסגת מהגולן. הלגיטימציה הזאת חשובה לו, כדי לומר שאם תושבי הגולן תומכים במהלכיו, קל וחומר שמי שאינו תושב הגולן יתמוך במהלכיו. ההצבעה בעבורו היתה כמעט תעודת כשרות גולנית לנסיגה מהגולן. כולנו יודעים עד כמה הטענה הזאת מופרכת, אבל מי שאינו חי כאן ואינו מכיר אותנו, עלול בהחלט להשתכנע שיש דברים בגו.
הדברים האלה מבהירים את כובד האחריות המוטלת על כתפינו בבחירות. הגולן אינו עסק פרטי שלנו, הוא של עם ישראל כולו, אנו מגשימים את אמונתם של מרבית אזרחי ישראל בישיבתנו כאן. האחריות למנוע נסיגה מהגולן אינה מצטמצמת לכתפינו בלבד, אלא היא על כתפיהם של האזרחים בכל רחבי הארץ.
אבל איננו יכולים להתחמק מכך, שבעצם החלטתנו לבנות את בתינו בגולן ולהגשים את חלומם ואמונתם של רבים, נטלנו על עצמנו אחריות על הבטחת שמירת הגולן בידי ישראל. עובדה – את המאבק על הגולן בעת המו"מ בשנות ה-90 אנו ניהלנו. אלמלא הנהגתנו, הציבור הישראלי לא היה מתעורר למאבק העממי שהביא לניצחוננו. גם החלת ריבונות ישראל על הגולן ב-81' לא היתה מתבצעת ללא המאבק שהובילו תושבי הגולן.
האחריות עלינו בעת בחירות כפולה: א. לא לתת קולנו למפלגה התומכת בנסיגה מהגולן. ב. לא פחות חשוב – למנוע מראית עין של נכונות שלנו לנסיגה, שעלולה להעניק רוח גבית לשוחרי הנסיגה, כמו בציטוט של ברק שהזכרתי.
 
בכל מערכות הבחירות האחרונות, התוצאות בגולן היו כמעט זהות לתוצאות הכלליות במדינה. בבחירות הקודמות "קדימה" ניצחה בגולן. אז, לא היה אפשר לראות בכך לגיטימציה לנסיגה. לא היה אפילו רמז דק לכך ש"קדימה" ואולמרט ינסו להוביל לנסיגה מהגולן. ההיפך הוא הנכון – "קדימה" הציגה עצמה כממשיכת דרכו של שרון, ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד (1991) שסרב אפילו לשאת ולתת עם הסורים על נסיגה מהגולן. אולמרט עצמו, באותם ימים, הביע עמדה נחרצת בעד נצחיות הריבונות הישראלית על הגולן.
היום המצב שונה – "קדימה" ומפלגת העבודה מחוייבות לנסיגה מהגולן וכעת הצעצוע החדש שלהן הוא "היוזמה הסעודית", המדברת על נסיגה מוחלטת לקווי 67' בכל הגזרות, כולל נסיגה מוחלטת של ישראל מהגולן, והענקת "זכות" השיבה לפלשתינאים לתוך כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל.
מן הראוי שאנו, תושבי הגולן, לא ניתן קולנו למפלגות שזו עמדתן.
 
ומי ערב לכך, אשאל מיד, שמי שנשבע היום אמונים לגולן, לא יסביר מאוחר יותר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ולא יוביל מהלך של נסיגה מהגולן. והרי יש לנו בנושא הזה ניסיון רע עם נתניהו, שניהל מו"מ עם הסורים, באמצעות המיליארדר רון לאודר, על נסיגה מהגולן?
 
אכן, איש אינו ערב לנו. אני פועל על פי הכלל "ברי או שמא, שמא עדיף." אם מפלגה אחת מצהירה בגלוי שבכוונתה לסגת מהגולן, ומפלגה שנייה מצהירה שלא תרד מהגולן, ברור שאעדיף את השנייה, גם אם איני סומך עליה לחלוטין, על פני הראשונה שכוונתה גלויה וידועה. בוודאי לא ארצה להיות זה שנותן לה את חותמת הכשרות.
 
בהלה רבתי אחזה בעצי היער. הגרזנים בדרך לכאן והם עומדים לכרות אותנו. אמר להם העץ הזקן והחכם: "אין כל יכולת פעולה ללהב הגרזן ללא קת הגרזן. קת הגרזן עשויה מעץ. מי נותן לגרזנים את הקתות, אם לא אנחנו? לא ניתן להם קתות, הם לא יוכלו לכרות אותנו!"
אני מקווה מאוד שבבחירות הקרובות לא ניתן קתות לגרזנים הבאים לכרות אותנו.
 
 
ב. שר החינוך הבא
המלחמה מאחורינו, ולצד סוגיות הביטחון ראוי שסדר היום הציבורי בכלל ומערכת הבחירות בפרט, יחזרו לעסוק במרכיבים האחרים של הביטחון הלאומי שלנו, סוגיות החברה והכלכלה, הזהות היהודית של המדינה, איכות הסביבה, מערכת המשפט והחשוב מכל – מערכת החינוך.
"החלום הרטוב שלי הוא להיות ראש הממשלה ושר החינוך," הצהיר אהוד ברק. בנימין נתניהו התחייב שאם הליכוד ינצח בבחירות, תפקיד שר החינוך יהיה בידי הליכוד. התחייבות דומה לא הוקדשה לאף תיק בכיר אחר. ציפי לבני מאיימת שאם הליכוד ינצח, יימסר תיק החינוך לש"ס ומכאן משתמע שאם "קדימה" תנצח היא לא תחלק תיק זה לשותפות אחרות.
ייתכן שמדובר בהצהרות בחירות בעלמא, אך גם אם כך הדבר, הן מעידות על המשמעות הרבה שהציבור מקנה לתפקיד זה, ויקשה על ראש הממשלה שיבחר להתעלם מכך.
מי ראוי להיות שר החינוך של ישראל?
מערכת החינוך הישראלית חולה. היא נמצאת במשבר עמוק, מזה עשרות שנים. דווקא בשנים שבהן הוזנח החינוך הערכי ועל ראש שמחתנו הועמדה ההישגיות האקדמית, הישגי התלמידים בכל הפרמטרים נמוכים מאוד (בעוד אך לפני שנות דור, במדינת ישראל הענייה, שראתה בבית הספר בית חינוך וחרטה על דגלה את ערך השיוויון, הישגי מערכת החינוך הישראלית היתה מן הטובות בעולם). מערכת החינוך הישראלית זקוקה לרפורמה מקיפה.
המהלך הרציני ביותר בכל תולדות המדינה לעיצוב רפורמה של מערכת החינוך, נעשה בשנים 2003-2005 בידי כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל, שמונה בידי ממשלת שרון, ומוכר יותר בכינויו ועדת דוברת, על שם האיש שעמד בראשה, שלמה דוברת.
כוח המשימה בחן את מערכת החינוך לפני ולפנים, לעומק ולרוחב, למד את מיטב העשייה וההגות החינוכית בעולם ועיצב תכנית לרפורמה מקיפה, המעצימה מאוד את החינוך הציבורי בישראל, ובין מסקנותיה – יום לימודים מלא (מה שנקרא פעם יום חינוך ארוך) לכל ילדי ישראל מגיל 3 עד 18 המשלב לימוד אקדמי עם העשרה בתחומי האמנות, הספורט, הסביבה, החברה וכד', תוך מתן ביטוי לאינטליגנציות השונות של הילדים ויצירת אפשרות להעצמה מיטבית של כל ילד. המלצות נוספות הן קביעת תוכנית ליבה של לימודים עבור כל התלמידים בכל הזרמים, מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים, תוכנית מובנית ומקפת לצימצום הפערים החברתיים והחינוכיים ומימוש היכולות האישיות, חיזוק שלבי החינוך המוקדמים – הגן והכיתות הנמוכות בבית הספר, יצירת רצף פדגוגי מגיל הגן עד תום ביה"ס העל יסודי, אוטונומיה ניהולית בבית הספר, שיפור משמעותי במעמד המורה, בהכשרת המורה ובשכרו תוך שינוי מבנה יום העבודה שלו ועוד ועוד. כאן הזכרתי כותרות, אך לכל כותרת תוכן מעשי ויישומי.
גדולתה של הרפורמה היא המבט ההוליסטי שלה על המערכת החולה, והצעה הוליסטית לפיתרון מקיף. עלות הרפורמה היא מיליארדים רבים ומשמעותה – שינוי של ממש בסדר העדיפויות הלאומי. אין השקעה לאומית טובה מזו, כיוון שהמהפכה במערכת החינוך עשויה לחולל מהפכה בכלכלה, בחברה, בצימצום הפערים ובמלחמה בעוני, במערכת ההשכלה הגבוהה, במדע, בביטחון ובעצם בכל תחומי חיינו.
ממשלת שרון קיבלה את התוכנית והחלה ליישם את חלקה כפיילוט ב-35 רשויות. המועצה האזורית גולן, בה אני חי, היא אחת מ-35 הרשויות, ואני יכול להעיד שאף שהיא פעלה שנה אחת בלבד ובאופן חלקי בלבד, תועלתה היתה מרובה. כך גם בשאר רשויות הפיילוט.
עם כניסתה לתפקידה, ביטלה שרת החינוך את מסקנות דוברת, ללא כל הסבר, ללא כל שיקול חינוכי ומקצועי, מתוך שיקולים זרים ובלתי ענייניים. במקום הרפורמה המקיפה הזאת, היא יישמה רפורמה נקודתית הנוגעת למבנה יום הלימודים ושכר המורים. רפורמת "אופק חדש" חיובית וחשובה בפני עצמה, והיא אף נמצאת בתוך מסקנות ועדת דוברת, אך אין בה כדי להביא לתיקון המהפכני. כדי להביא בשורה אמיתית למערכת החינוך הישראלי, יש לחזור לדו"ח דוברת. כדי ליישם אותו, יש צורך בשר חינוך המחוייב לדו"ח בכל ישותו.
האדם המתאים ביותר לתפקיד שר החינוך הבא של ישראל הוא שלמה דוברת.
כאשר מונה דוברת לתפקידו, לא אהבתי את המינוי, בלשון המעטה. במינוי איש עסקים מצליח לתפקיד ולא איש חינוך, ראיתי ביטוי לסדר העדיפויות הלקוי בחברה הישראלית, שרואה הכול בעיניים עסקיות ומודדת הכל במדדים עסקיים, ברוח ההפרטה. אולם דוברת הקיף עצמו באנשי חינוך מן שורה הראשונה, והתוכנית המעולה שהוא עיצב הפריכה את חששותיי.
אם ימונה דוברת לשר החינוך, תהיה זו בשורה גדולה לחינוך בישראל; מימוש הרפורמה שהמערכת כה זקוקה לה – רפורמת דוברת.
 
ג. תו תקן ז'דנוביסטי
כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" את הכתבה על המלחמה התמוהה של משרד החינוך נגד שירים שאינם עומדים בתו התקן הפמיניסטי, מיהרתי לבדוק את התאריך של הגיליון. לא, זה לא האחד באפריל. כנראה שבאמת משרד החינוך החליט לצאת למלחמה נגד הזמר העברי.
תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא קרא את הידיעה: משרד החינוך יוצא נגד שירים, מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי, כיוון שהמסרים שלהם אינם פוליטיקלי קורקט פמיניסטי. על המוקד הועלה מיטב הזמר העברי – "חורשת האקליפטוס" פסול כי "אבא על גבעה בנה לה בית". שלום חנוך עלול להישלח לגולג בשל כתיבת השיר "קח לך אישה ובנה לה בית". את "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס יש לצנזר כי מה פתאום דני גיבור ונבון ואינו בוכה אף פעם? מצד שני, אולי אפשר לבקש חנינה לשיר הזה, כי בסוף הדמעות זולגות מעצמן. אבל איזה חנינה ניתן ל"היו לילות", כשמופיעות בו מילים פסולות כמו "שמעי אלי, קטנטונת". קטנטונת?! לא בבית ספרנו. ובוודאי לא אם "אני בניתי בית לשבתך" בעוד "את תרקמי בערב לי כתונות".
נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי, ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים – לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.
שינוי השירים ועיוותם הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק. התרבות האנושית לא החלה היום, ובאלפי שנות תרבות אנושית, השירה והזמר נתנו ביטוי למסורת ולתרבות שצמחה לאורך הדורות. שינוי השירים, כמוהו כמחיקת התרבות שקדמה לנו. ללא אותה מסורת תרבותית, אנו עלולים לחנך את ילדינו כקיקיון זה שבן לילה היה ובן לילה אבד.
הזמר העברי הוא אחת היצירות החשובות שנוצרו כאן במאה שנות ציונות; זו יצירה נפלאה, יפה, שראוי לכבד אותה, להתחבר אליה ולחבר אליה את הדורות הבאים.
"היו לילות" הוא שיר אהבה מקסים, שבו בחורה מבכה את אהובה, שהלך ולא שב ובלכתו אבד חלומם המשותף לחיים משותפים. שיר יפה, רגיש ומרגש, עם מנגינה יפה כל כך של מרדכי זעירא. שיר המתכתב עם "ואולי" של רחל "במשעולים בין דגניה וכינרת / עמדה עגלת חיי העמוסה." האם מתוך העגלה העמוסה הזאת, זה כל מה שיש ללמד על השיר – שהגבר הוא חקלאי מאצ'ו "בהיר וגבוה כזמר" ושזה לא בסדר ולא יפה להציג גבר כזה ואישה הרוקמת לו כתונת? נראה לי שמישהו במשרד החינוך יצא מדעתו.
אני יכול להעיד על עצמי – אני פמיניסט בעל הכרה. כאשר התחתנתי, התובנה שלי היתה שאשתי ואני מקימים יחד בית ומשפחה. עובדה זו כלל לא הפריעה לי לשיר בחתונה את "קח לך אישה". זהו שיר יפה, עם לחן יפה, שיר של אהבת גבר לאהובתו, שיר רומנטי מאוד, שיר שיש בו מילים קסומות כמו "זה לא עצוב כשמסתיים חלום / זה לא עצוב כי את נשארת איתי." אז מה אם נאמר בשיר "קח לך אישה ובנה לה בית"? למה זה צריך להפריע?
יש שירים שהמסר שלהם שוביניסטי בעליל, כמו "זמר שלוש התשובות" (אלתרמן), "היה או לא היה" (פן), "אנקש" (ברכט בתרגום של אלתרמן) ואחרים. ראוי לפתוח את השירים האלה לדיון, לבקר את המסר שלהם, מתוך הצגת הקונטקסט התרבותי של התקופה. ניתן להציב מולם שירים בעלי מסר פמיניסטי, כמו "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, שהוא שיר מחאה נגד הטרדה מינית. אבל לא לפסול, לא לצנזר ובוודאי לא לשנות את מילותיהם ולהוציא מהם את העוקץ.
ריח רע של ז'דנוביזם וחינוך מחדש יש בתוכנית החינוכית הזאת. מי שמנסה לחנך לפמיניזם באמצעות מעשים אנטי תרבותיים – מה שיישאר ממעשיו הוא רק הפגיעה בתרבות. באמצעות השנאת השירים על התלמידים, עלולים להשניא עליהם גם את המסר שבשמו פוגעים בהם.
האם כאשר הפרידו את משרד התרבות ממשרד החינוך התכוונו לכך שלא תהיה תרבות במשרד החינוך?
...אני מקווה שעוד מותר לי לומר לילדה שלי שהיא יפה.
 
אהוד: מה אתה מתפלא? טמטום ונוכלות נותנים פרנסה לנוכלים ולמאחזי עיניים ולא רק למתפרנסים מגזירה במספריים של שירים עבריים במצוות משרד החינוך אלא במרבית מגזרי החיים, כולל למשל במערכת הדתית והחרדית, בענף המבינוּת ביין וכך גם בספרות העברית ובאקדמיה, בייחוד במדעי הרוח.