תמכתי בהפסקת האש, בתום מבצע "עופרת יצוקה". את עמדתי ביטאתי מעל במות רבות. עמדתי נבעה מהערכת מצב, לפיה המכה הקשה שחטפו הפלשתינאים השיגה הרתעה, שתמנע לאורך זמן את המשך הירי על הנגב המערבי, ולפיכך אין טעם בהמשך הלחימה, שתרומתה השולית פוחתת מיום ליום.

אילו נשמר השקט לחלוטין במשך כחצי שנה ואז חודש הירי, הייתי מסיק מכך שטעיתי. המבצע לא נועד להביא לחצי שנת שקט. אולם אז ניתן היה לומר שהרווחנו חצי שנת שקט, ואחרי שמונה שנים בהם יישובי הדרום היו מטווח לפשע המלחמה הפלשתינאי, אין לזלזל בחצי שנה כזאת. כיוון שהשקט הופר והירי חודש בתוך ימים ספורים, ודאי וודאי שטעיתי בגדול. מסתבר שההרתעה לא הושגה. הפלשתינאים לא חטפו מספיק, כנראה, והם רוצים עוד. כשכנים טובים, עלינו לספק להם את מבוקשם.

אין ספק שהמכה שחטף חמאס גדולה. אולם חמאס מפרשים את הפסקת האש כביטוי לעייפות. לשיטתם, אם ישראל הפסיקה את האש כאשר הם המשיכו לירות טילים, אות הוא כי התעייפה מן המערכה. אם כך נהגה ישראל כאשר המבצע בעיצומו, כאשר צה"ל נמצא בתנופה בתוך רצועת עזה, כאשר המילואים עדיין מגוייסים, הם מעריכים, קל וחומר אחרי החזרה לשיגרה. הם מעריכים שישראל לא תמהר לצאת למבצע נוסף, ולכן ניתן לחזור לירי. וכמו אחרי הסכמי ה"הודנא" וה"תהדיא" הם מחדשים את האש בהדרגה, תחילה פצמ"ר פה קסאם שם, והולכים ומגבירים את קצב האש ומסלימים את המצב, בהנחה שיחלפו שמונה שנים עד שישראל תגיב.

אסור לישראל לאפשר זאת. עליה להגיב קשות על כל הפרה.

בדיעבד, ההחלטה להפסיק את האש היתה מוקדמת מדי. עובדה – האש נמשכת. אך היתה זו החלטה מוסרית, שנבעה מכך שאיננו מעוניינים בלחימה, אם אינה הכרחית, ורצינו לתת צ'אנס לשקט, ולחסוך בחיי אדם, כן, גם בצד השני. אולם ההבלגה על הפרת הפסקת האש, היא שערורייה מוסרית, כיוון שמשמעותה הפקרת אזרחי ישראל לא בשל טעות בשיקול דעת, אלא במודע, לאחר שהטעות בשיקול הדעת היתה לעובדה.

רבים קראו להגיב בחומרה על התקרית בה נהרג חייל צה"ל ונפצעו שלושה. אף מדינה אינה יכולה להשלים עם הפרת ריבונותה ועם פגיעה בחייליה, ולכן ראוי היה להגיב. בעיניי, התגובה המידתית על מקרה זה היתה ראויה – פגיעה בצבא היא במסגרת כללי המשחק והתגובה עליה צריכה להיות מידתית. אולם חמור הרבה יותר חידוש ירי הרקטות והפצמ"רים לעבר יישובים אזרחיים. זו שבירת כלים, ועל שבירת כלים יש להגיב בשבירת כלים בלתי מידתית. אחרי הפצמ"ר הראשון, היה על ישראל לשלוח את חיל האוויר למכה חזקה לפחות כמו המכה שחטפו הפלשתינאים בראשית המבצע, על מנת שיבינו שישראל לא תשלים עוד עם טפטוף טילים. משלא עשינו כן, התוצאה היתה עוד פצמ"ר, עוד קסאם, והנה כבר ספגנו ביום אחד 14 טילים ופצמ"ר, כולל טיל שנחת בין שני גני ילדים. אילו ילדים היו נהרגים היינו מגיבים בכל כוחנו. עלינו להגיב כאילו נהרגו ילדים מהירי הזה.

תג המחיר חייב להשתנות. על הפלשתינאים להבין שלא נמתין שוב 8 שנים עד שנגיב. כל ירי מחייב תגובה קשה, ואם הוא לא ייפסק, יש לחדש את "עופרת יצוקה", כולל השלבים הבאים, שלא בוצעו. במקרה זה, אסור יהיה להפסיק את האש בטרם האויב יניף דגל לבן ויתחנן להפסקת אש ללא תנאי.

אהוד: האוייב לעולם לא יניף דגל לבן אלא ימשיך בשקריו ובהפקרת בני עמו, כי ככל שנהרוג בו יותר הוא מתחזק בתמיכה בו בעולם המוסלמי ובמדינות העולם וגורם לישראל תדמית של מדינה מצורעת ולחייליה תג של פושעי מלחמה.

אבל אתה צודק, עלינו להמשיך ולכתוש בהם יום ולילה, בהתאם לשיקולים המבצעיים של מערכת הביטחון, כי מוטב להיות מדינה מצורעת מאשר לא להיות, וזה, עם ה"דולצ'ה ויטה" שאנו חוגגים יום-יום למרות המשבר הכלכלי והמלחמה המתמשכת, זה האיום הרובץ לפתחנו. ומה שהערבים מנסים הוא להמאיס עלינו את החיים בארץ עד שנברח מפה או שלבסוף נושמד. אבל כאשר מביטים לאחור על 131 שנות ההתיישבות, החל מייסוד פתח-תקווה, אפשר להירגע קצת, כי מול הסכנות האלה אנחנו עומדים לא רע מתחילת ייסודן של מושבות העלייה הראשונה.