הבחירות מאחורינו, כנסת חדשה וממשלה חדשה בפתח. המשימה שלנו היא לשמור על הגולן, בתנאים החדשים.
אשרי מפחד תמיד, וגם בהרכב החדש של הכנסת סכנת הנסיגה קיימת. אולם הערכתי היא שצפויה לנו קדנציה רגועה. סוריה אינה מוכנה כלל להתחיל מו"מ ללא כניעה ישראלית מראש לתכתיב שלה – נסיגה מוחלטת עד הכינרת. אני מתקשה לראות את הממשלה שתקום, בראשות נתניהו, נכנעת לתכתיב כזה.
אף שזו הערכתי, איני סבור שזו צריכה להיות הנחת העבודה שלנו. עלינו להיות ערוכים גם למאבק, במידה ונדרש.
אולם גם אם התחזית שלי נכונה, אין די בכך. אל לנו להסתפק ב"תהדיה" זמנית. עלינו להפוך את המציאות הגולנית לבלתי הפיכה.
עלינו ליצור שני עוגנים – אחד בתחום הציונות המדינית והשני בתחום הציונות המעשית.
בתחום הציונות המדינית, עלינו לפעול, מיד לאחר השבעת הכנסת ה-18, לקבלה מהירה ככל הניתן של חוק משאל עם. כזכור, ב-1999 החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח ריבוני תחייב רוב של 61 ח"כים לפחות ואישור של משאל עם. אולם תחולתו של הסעיף הדורש משאל עם תיכנס לתוקף ברגע שיחוקק חוק המסדיר משאלי עם בישראל. במקום להפשיל שרוולים ולחוקק את החוק, עשר שנים הכנסת מתמהמהת וממסמסת את החוק. בשלהי הכנסת ה-17 התקבל החוק בקריאה טרומית ולאחר מכן, ברוב גדול מאוד, בקריאה ראשונה.
החוק הוכן בידי ועדת הכנסת לקריאה שנייה ושלישית, ומיד לאחר פגרת הקיץ אמורה היתה הכנסת להצביע על שתי הקריאות. הקדמת הבחירות הביאה לקיצור מושב החורף של הכנסת, כדי להימנע מחקיקה פופוליסטית ותקציבית חסרת אחריות. שבועיים לאחר תום פגרת הקיץ יצאה הכנסת לפגרת הבחירות. ההסכמה בין האופוזיציה לממשלה היתה שבשבועיים הללו יעלו להצבעה רק חוקים שיש עליהם הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה. אולמרט הודיע שהוא מתנגד לחוק, ובכך טירפד את המהלך.
אילו התקיימה הצבעה, היה רוב גדול להצעת החוק. תמכו בחוק הליכוד, מפלגת העבודה, כל המפלגות הדתיות, "ישראל ביתנו" והגימלאים. התנגדו – מרצ והמפלגות הערביות. סיעת "קדימה" העניקה חופש הצבעה, ורוב חבריה תמכו בחוק, חרף התנגדות אולמרט ולבני.
על פי עקרון הרצף, אין צורך להתחיל מחדש את תהליך החקיקה של הצעת חוק שהתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת. מאחר וההצעה כבר מוכנה לקריאה שנייה ושלישית, ניתן מיד בתחילת המושב הראשון של הכנסת החדשה לחוקק את החוק. יש להבטיח שהסיעות שתמכו בו בכנסת הקודמת תתמדנה בתמיכתן. יש להבטיח שהליכוד, גם כמפלגת שלטון, ידבק בחוק. יש להבטיח שמפלגת העבודה תדבק בעמדתה ובמורשתו של רבין ולא תברח כדי להוכיח שהיא "משתקמת עם מר"צ באופוזיציה". יש להבטיח ש"קדימה", לכל הפחות, תיתן לחבריה חופש הצבעה (אגב, אחדים ממנהיגי "קדימה", ובהם מופז ורמון, הם בין התומכים הנלהבים של החוק). ראוי לנסות להביא לתמיכה גורפת של הסיעה בחוק.
קבלת החוק תקטין באופן משמעותי את סכנת הנסיגה העתידית, ולכן עלינו למקד מאמץ מרוכז להעברתו. אולם גם אם וכאשר יעבור, אין די בו. לא פחות חשוב עוגן הציונות המעשית – יצירת מסה קריטית בלתי הפיכה של תושבים ישראליים בגולן.
את מעלה אדומים וסביבתה אי אפשר לעקור. גם לא את אזור אריאל ומערב השומרון. אפילו יוסי ביילין נאלץ להכיר במציאות הזאת (הוא מתמודד איתה ברעיון "היצירתי" של נסיגה חלופית בנגב). איך ניתן ליצור מציאות כזאת בגולן?
בניגוד לאריאל, ביתר עילית ומעלה אדומים, הסמוכות לערים הגדולות במרכז הארץ, הגולן מרוחק מאוד, בקצה הפריפריה. המשימה תהיה קשה הרבה יותר, אך היא אפשרית. יש להמשיך בהרחבת היישובים הכפריים, אבל בדרך זו לא תיווצר המסה הקריטית הנדרשת. רק הפיכת קצרין לעיר תוכל ליצור את המציאות החדשה. קצרין כעיר של ממש, חיונית מאוד ליישובי המועצה האזורית, כעיר מחוז המספקת שירותים, תרבות, מסחר ותעסוקה. ככזאת, היא תתרום מאוד לקליטה במועצה האזורית. אך הפיכת קצרין לעיר חיונית בראש ובראשונה כדי לקבע אחת ולתמיד את ריבונותה הנצחית של ישראל על הגולן.
כשהחלו הרחבות היישובים, היתה נפוצה בתוכנו האמירה, שאיננו זקוקים לממשלה. שאנו בעצמנו, באמצעות היוזמה הפרטית, ניצור את תנופת ההרחבות. כל מה שנדרש מן הממשלה זה לא להפריע (כי הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה להפריע).
אני מקווה שאיש אינו משלה את עצמו, שבגישה היהירה והבלתי בוגרת הזאת ניתן יהיה להפוך את קצרין לעיר. לשם כך יש צורך בהתגייסות הממשלה. עלינו להפעיל מרגע הקמת הממשלה לחץ מסיבי על נתניהו להחליט על הפיכת קצרין לעיר בתוך חמש שנים, ולהשקיע את המשאבים הדרושים לשם כך.
ערב הבחירות הכריז נתניהו ששנית גמלא לא תיפול. כדי שגמלא לא תיפול שנית, יש לעשות מעשה שישפיע לדורות. עלינו לדרוש מנתניהו לפרוע את השטר הזה, באמצעות חקיקת חוק משאל עם ובהחלטה וביצוע של הפיכת קצרין לעיר ואם בישראל.
2. גבול הטעם הטוב
החגיגות במטה הבחירות של "קדימה" בליל הבחירות היו מוצדקות. ההישג של ציפי לבני ושל "קדימה" היה אדיר. רק לפני כשנה, אחרי מלחמת לבנון, ועדת וינוגרד, פרשיות השחיתות של אולמרט, דשדשה "קדימה" סביב ה-6 מנדטים. רק לפני פחות מחודש, הפער בין הליכוד ל"קדימה" בסקרים היה דו ספרתי. עד הרגע האחרון, לא היה אפילו סקר אחד שבו "קדימה" הקדימה את הליכוד. והנה, בסופו של קמפיין בחירות מוצלח במיוחד, "קדימה" היא הסיעה הגדולה בכנסת. בהחלט, הישג גדול מאוד שראוי למפלגה לחגוג אותו.
סיבה נוספת המצדיקה את החגיגות, היא העובדה שאנשי "קדימה" ידעו שאם לא יחגגו באותו לילה, לא יהיה להם מתי לחגוג, כי לא תהיה להם סיבה. הם הרי ידעו היטב, שתוצאות הבחירות אינן מאפשרות לציפי לבני להקים ממשלה. הגוש התומך בנתניהו מונה 65 ח"כים, וה-55 האחרים כוללים את עשרת הח"כים מהסיעות הערביות שאינן תומכות בלבני, לא ימליצו עליה ולא ישתתפו בממשלתה.
ניתן להבין את ריקודי השמחה במטה "קדימה" ואף את נאום הניצחון של ציפי לבני, כאילו רצתה לאושש את נבואת "ארץ נהדרת". אבל, די. הציבור אינו מטומטם, אף בר דעת אינו רואה מצב שבו ציפי לבני תהיה ראש הממשלה. המשך הספין אודות סיכוייה של לבני, המו"מ הוירטואלי שהיא מקיימת, ההיערכות להמלצת הנשיא, כבר חורג מגבול הטעם הטוב. מבחינת ציפי לבני ו"קדימה" הוא פתטי. את הציבור הישראלי הוא מעליב. די!
ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, על אף התוצאה המאכזבת מאוד, מבחינתו, בבחירות. הוא האיש שיקים את הממשלה ויעמוד בראשה. גם אנשי "קדימה" יודעים זאת. תחת להמשיך ולהתבזות ולאבד רבות מנקודות הזכות שצברו במערכת הבחירות, מוטב שלבני תתקשר לנתניהו, תברך אותו על ניצחונו, ו"קדימה" לא תמליץ לנשיא להטיל עליה את הרכבת הממשלה.
על מוסדות "קדימה" להחליט כיצד להתמודד עם המצב – באופוזיציה, או בשותפות בכירה בממשלת אחדות לאומית.
אני מבכר ממשלת אחדות לאומית. די לחשוב מה היה קורה במדינה אילו נתניהו, בראש ממשלת ימין – חרדים צרה, היה מבצע חצי ממבצע "עופרת יצוקה", כדי להבין מדוע יש צורך לאומי בממשלת אחדות. לנוכח האתגרים הגדולים הניצבים בפני מדינת ישראל, ובראשם האיום האיראני, מן הראוי שתכהן ממשלת אחדות לאומית. טוב היה אילו כללה ממשלה זו גם את מפלגת העבודה, אולם דומה שמנוי וגמור עם הנהגתה לשבת באופוזיציה. לפיכך, יש להקים את ממשלת האחדות סביב הליכוד, "קדימה" ו"ישראל ביתנו", ושאר המפלגות המעוניינות בכך תצטרפנה על בסיס קווי היסוד אותם תקבענה שלוש הסיעות הבינוניות (אין בכנסת זו, כבקודמתה, מפלגה גדולה).
ספין הסיכוי של לבני להקים ממשלה, גורם לנזק לאומי. כל עוד "קדימה" מצהירה על ניצחונה ודורשת מהנשיא להטיל על לבני את הרכבת הממשלה, הליכוד אינו יכול להקים את ממשלת האחדות. במצב זה, ולנוכח המרוץ למשכן הנשיא שנגזר עליו, אין לו ברירה אלא לשאת ולתת עם "ישראל ביתנו" וסיעות הימין והדתיים הקטנות. בכך, גדל כושר המיקוח שלהן, על חשבון "קדימה". כאשר "קדימה" תתעשת ותחל לשאת ולתת עם נתניהו, המו"מ המוקדם עם הימין כבר יסנדל את נתניהו ויקשה על הצטרפות "קדימה".
בימים האחרונים נשמעים קולות לפיהם העם בחר בימין ולכן יש לתת לימין לנהל את המדינה. אין ספק שרוב העם תומך במפלגות של גוש הליכוד ורוצה את נתניהו כראש הממשלה. אולם מכאן אין להסיק שרצון העם הוא ממשלת ימין-חרדים.
"גוש הימין" אינו מקשה אחת. יש בו חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים וחרדים. יש בו אנשי מרכז מתונים – מרבית בוחרי הליכוד, ויש בו אנשי ימין קיצונים – אנשי כהנא שהצטרפו ל"איחוד הלאומי". מצביעי הליכוד בחרו במפלגה ובמנהיג שהודיעו בכל הזדמנות שיקימו ממשלת אחדות. הם נתנו לו מנדט לממשלת אחדות. גם מצביעי "קדימה" נתנו קולם למפלגה שהתחייבה להקים ממשלת אחדות. חלק לא מבוטל ממצביעי מפלגת העבודה בחרו בה כדי שברק יהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו. אני מאמין שגם רבים ממצביעי "ישראל ביתנו", ש"ס והבית הלאומי מעוניינים באחדות. זו עמדת רוב העם, ואת רצון הרב ראוי לקיים.