בשם יערות הגשם ההולכים ונכחדים, בשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים, פונה המכתב העיתי ללא נייר "חדשות בן עזר" וקורא: יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן, אלא להפך, מתרגז ועובר הלאה – כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן, והרמה – ביותר ממחציתם היא תת-רמה!
בימי מלחמת העולם השנייה היה קיצוב נייר בארץ מטעם ממשלת המנדט ולעיתים יצאו העיתונים על נייר אדמדם. היו הרבה יותר עיתונים, ובעלי השקפות-עולם שונות, שנעלמו: "הבוקר", "דבר", "משמר" ולימים "על המשמר", "המשקיף", ואילו "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כבר היו, ו"מעריב", או כפי שנקרא בימי הראשונים "ידיעות מעריב" – טרם נולד.
באמצע השבוע היה הגיליון מכיל ארבעה עמודים על פני גיליון נייר אחד. בסוף השבוע נוספו עוד גיליון אחד או שניים. כולל מודעות נישואין, לא רק מודעות אבל, וגם מודעות פרסום נחמדות וקטנות בשחור-לבן, שלעיתים תרמו להם חרוזים וניסוחים גם אלתרמן ושלונסקי.
האם אנשים ידעו אז פחות? לא. ידעו יותר כי בנפשם היה הדבר. לא הרבה היה חסר שגם ארץ-ישראל תיפול בידי הקורפוס של רומל.
ויצאו גם עיתונים נהדרים לילדים, "דבר לילדים" ו"הבוקר לילדים" (שבו הוסבר מהלך המלחמה מדי שבוע), "הטכנאי הצעיר", ולימים נוסדו גם "משמר לילדים" ו"הצופה לילדים", שמיטב הסופרים והמשוררים והציירים השתתפו בהם. מהדורת חדשות-רדיו היתה אחת ביום, בשמונה וחצי בערב, ב"קול ירושלים", ומשה מדזיני סיכם את השבוע במוצאי שבת, גם הנעשה בחזיתות מלחמת העולם השנייה ומי שלא היה בביתו מקלט רדיו, ואלה היו הרוב, היה הולך להאזין אצל שכנים, לעיתים עומד בגינה בחוץ ומקשיב.
אנשים שעבדו קשה, קשה מאוד, ואשר רובם היו עניים, קראו יותר ספרים, שאותם בדרך-כלל לא קנו אלא "החליפו", שאלו בספריות העירוניות, הפרטיות ואלה של מועצות הפועלים.
נכון, לא היתה טלוויזיה על שפע המידע, הבידור והסרטים שהיא מגישה. בקושי הרשו אנשים לעצמם ולילדיהם ללכת פעם בשבוע לקולנוע, לראות את יומני החדשות שתיארו את מהלך מלחמת העולם השנייה, אבל כמות השטויות שנכתבה ונדפסה מדי יום, מדי שבוע, היתה אולי אחוז אחד מהשיטפון המתרחש כיום.
אמנם, וכל זמן שהשיטפון מתרחש בתחום חדש-יחסית – האלקטרוני, האינטרנטי, זה דווקא לטובה. רוב המידע אמין. אפשרויות הנגישות אליו והתקשורת עימו הן בגדר התגשמות חלום שאותו לא העזו בני אדם לשער עד לפני שלושים וארבעים שנה. אבל הערך המוסף הגדול והעצום של העיתונות האינטרנטית הוא שאינה זקוקה לנייר ואינה מייצרת הררי זבל-נייר שאותו איש לא קרא ושבישראל גם אינו ממוחזר.
"חדשות בן עזר" מציע על כן שבאופן הפגנתי יתחילו קוני העיתונים של סוף השבוע לשלוף מתוכם רק את הדפים המעניינים אותם, וישאירו בחנות או בקיוסק את גיליונות הזבל, ואילו המנויים ישלחו חזרה חבילות של חלקי עיתונים ושבועונים מיותרים שאין מה לקרוא בהם – למערכות, כדי לסתום אותן בזבל של עצמם, כמו שמחנכים כלב שלא לחרבן על ידי כך שתוחבים את אפו לחרא של עצמו.
נכון, הדמוקרטיה וחופש הדיבור זקוקות להרבה עיתונות ולפלוראליזם תקשורתי, אבל, וזה כבר נושא אחר – חלק ניכר מהעיתונות כיום נגוע בהטיות אינטרסנטיות ופוליטיות עד שאדם בעל מחשבה עצמאית צריך לבדוק היטב כל ידיעה, כתבה ומאמר, לשקלל אותם לפי העיתון שבו נדפסו, ולשערך את מידת האמת שיש בהם או הזיוף שמרוח על פניהם.
קראו ספרים ושחקו עם הילדים והנכדים שלכם. אל תלכלכו יותר מדי את האצבעות בעיתונים. כדי להיות מעודכן בחדשות די בהאזנה לרדיו מדי שעה, ואפשר גם לגלוש באינטרנט מדי דקה. האינטרנט שומר כיום לא פחות טוב על חופש המידע, על חופש הדיבור, על הדמוקרטיה ואפילו על הפלוראליזם האידיוטי של הזכות לפרסם שטויות – שולט לא פחות טוב מאשר עיתונים יומיים נגועים באינטרסים זרים ופרטיים, שחלק מעיתונאיהם מנגנים לפי פרטיטורות מוכנות-מראש.