תרגום: יעל גזית, מטר 2008, 320 עמ'
רוב המידע שניתן להפיק מהספר "המוח הנשי", המתהדר במבנה מדעי (127 עמודים של נספחים, הערות, ביבליוגרפיה ומפתח העניינים!) ידוע לקוראים מעובדות החיים עצמן ומספרות המדע הפופולארי הנגיש לכול. הספר מתאר את התמורות החלות במוח האישה, ובעקבות כך – בתחושותיה ובהתנהגותה, בעטיין של תסמונות שונות הקשורות במחזור (תסמונת קדם וסתית, תסמונות של קדם גיל המעבר וכו'), את הדיכאונות הפוקדים את האישה הקשורים בתסמונות הנ"ל ובלידה (פי 4 מאשר אצל הגברים; אבל גברים מתאבדים פי 4-3 מנשים!) – את הדחף המיני אצל הגברים, הגדול פי 3-2 מזה של הנשים, את התוקפנות הגברית הגדולה (פי 20!) מזו של הנשים, את הוורבליות ויכולת ההקשבה של הנשים שהיא גדולה מזו של הגברים; הספר מספר שנשים זקוקות לפרק זמן ארוך פי 10-3 מזה של הגברים כדי לחוות אביונה – ול-24 שעות של "ריכוך" (פרחים, חופשה אלכוהול, מילים יפות) כדי להגיע לנכונות לקיים יחסי מין; שנשים רדופות דאגה וחרדה פי 4 יותר מגברים, שנשים נוטות לבכות פי 4 יותר מגברים, שנשים לוקות בשיטיון (דמנציה) פי 3 מאשר הגברים, ועוד ועוד.
יחד עם זאת, הספר הזה חשוב, ולו רק משום שהוא מפריך באורח מדעי את טענות הפמיניסטיות של שנות התשעים של המאה הקודמת, שכביכול הנשים לא נולדו נשים (טענה שהושמעה בעקבות סימון דה-בובואר – שאיננה מוזכרת בספר), אלא הסביבה כפתה עליהן התנהגות המוגדרת כ"נשית". הכול חשו שמדובר בשטות גמורה, אך "התקינות הפוליטית" לא אפשרה לפצות פה בנדון, בוודאי לא למדענים גברים (עמ' 188).
לואן פריזדיין משווה את ההבדלים המהותיים שבין מוח הגבר למוח האישה באמצעות ציור: "המציאות העצבית של הגבר דומה להר-קרחונים, פגעי מזג האוויר והתנועות הטקטוניות העמוקות של כדור הארץ שוחקות באופן בלתי מורגש במשך אלפי שנים. המציאות העצבית של האישה דומה יותר למזג האוויר עצמו – משתנה בהתמדה וקשה לחיזוי" (עמ' 24).
יש קצת הגזמה בהשוואת המערכת העצבית של הגבר להר המאריך ימים, כאשר ידוע לכול כי הגבר חי פחות מהאישה במיספר משמעותי של שנים, אך בעקרון אין ספק שיש התמדה בקווי האופי, בתשוקה המינית ובמצבי הרוח אצל הגבר, ולעומת זאת, יש תמורות כבירות אצל הנשים בשלבים השונים של חייהן, ואף בשלבים השונים של המחזור החודשי.
המחברת מתארת את המקומות במוח האישה, התהליכים שקורים בו, והשפעות ההורמונים עליו, הגורמים לכך שמרכז השפה והחברות הנשיים גדולים מהמרכז המקביל אצל הגברים; היא מתארת את דרך התגובה הגברית לסכנה, המתמצית במאבק או במנוסה, ואילו אצל הנשים, שאין בכוחן להיאבק, וגם מנוסה בשעת היריון, או בעת טיפול בילדים – לא ממש באה בחשבון – הן מעדיפות "להתיידד" להפיג את התוקפנות של הזכר. (עמ' 28-25, 43-42, 50, 65).
למרות העובדה שנשים מודרניות עומדות ברשות עצמן מבחינה כלכלית – האינסטינקט הקמאי מנתב אותן לחפש בן-זוג הגבוה מהן ב-10 ס"מ, ומבוגר מהן בממוצע בשלוש שנים וחצי, בעל משאבים חומריים ומעמד חברתי, בן-זוג שניתן לסמוך עליו, שיפרנס את ילדיה ויגן עליה ועליהם (בדומה לנקבות ציפורים מסוימות הבוחרות בן-זוג על פי הכישרון שלו לבנות קן). לעומת זאת, גברים מחפשים בנות זוג בשנתיים וחצי צעירות מהם, בעלות מותניים צרים והופעה מצודדת (עמ' 87-83).
המחברת מספרת לנו שמוח האישה קטן ב-9% ממוחו של הגבר (גם אם מחשיבים את יחס גודל הגוף – עמ' 21), הגם שמספר התאים בו זהה. בזמן ההיריון המוח הנשי מתכווץ עוד יותר, דווקא כאשר משקל הגוף גדל (עמ' 126). ההנקה עשויה לגרום לאושר, אך גם לערפול המחשבה ולפיזור הדעת (עמ' 133).
הספר טוען בתוקף שנשים נולדות נשים ואימהות, ולסביבה יש רק השפעה משנית (עמ' 33). בספר מתואר ניסוי להעניק לילדה צעצוע של בנים – כבאית – הילדה דיברה אל מכונית הכיבוי הקטנה כאילו היתה בובה (עמ' 32). עם ההיריון והלידה מקבלת הקריירה של האישה חשיבות משנית, ולא משום שכך מצפה ממנה החברה, אלא משום אותם אינסטינקטים קמאיים הפועלים אצל האישה המודרנית בדיוק כמו אצל אימה הקדמונית. אמצעי המניעה והעצמאות הכלכלית לא שינו בנדון דבר (עמ' 113, 124).
לאורך כל הספר מתוארות התמורות (הקשות מאוד לעיתים) שהורמונים וצניחת הורמונים גורמים לנקבת האדם: לפני תחילת הווסת נתונות נשים ללחץ, תוקפנות ועוינות. בשבוע הרביעי למחזור האסטרוגן והפרוגסטרון צונחים, והמוח נמצא ממש במצוקה (עמ' 68). לעומת זאת, בשבוע השני של המחזור (עת הביוץ) הנשים נמשכות לגברים שאינם בני זוגן. הנשים, לפי ספר זה, אינן יותר מונוגמיות מגברים (עמ' 116-115). המחברת מציעה דרכי טיפול (בעיקר בהורמונים) כנגד תופעות גיל קדם-חדלון הווסת, גיל העשוי לגרום לחרדות, דיכאון, חוסר שינה, בעיות זיכרון, ירידה דרסטית בתשוקה המינית (168-161, 181, 197).
מה שצריך ללמוד מהספר הוא שהאישה היא אישה, ומשום כך היא חווה תקופות קשות בחייה, והיא נושאת לבדה את כל העול הקשה של המיניות – המחזור על נכלוליו, ההיריון על גחמותיו, הלידה על הסבל שהיא גורמת ועל סכנותיה, ההנקה וגידול הילדים על האושר והעבדות הכרוכים בהם.
חובה על גברים להיות קשובים לקורבן הגדול הזה שהטבע כפה על האישה, ופטר ממנו (כמעט לחלוטין) את הגבר. חובה לקיים חוזה חברתי חדש כדברי המחברת (עמ' 191), ממנו ינבעו אהבה, סעד, תימוכין ונשיאה בעול גדולה יותר מצד הגברים. צריך להתעלם מ"הרוחות החדשות", המבקשות להפוך את הנשים לגברים בעל-כורחן, ולגלות אבירות, אמפתיה והמון הבנה לצרכים ייחודיים של הנשים שלנו.
הספר הזה לא התכוון, ולכן גם לא פתר בעיה אקוטית באינטראקציה שבין שני המינים: מסתבר ש"ריכוך", תכשיטים, פרחים, מילים יפות וכו' – כל אלה אינם עשויים לשנות את מאזן התשוקה המינית שבין גברים לנשים. אצל גברים כמות הטסטוסטרון (ההורמון המופקד על התשוקה המינית) היא גדולה בין פי 10 לפי 100(!) מאשר אצל נשים (עמ' 116). הגברים חושבים על מין ללא הפסקה כל ימי חייהם. הגם שהיכולת הולכת ונחלשת – התשוקה איננה פגה גם בגיל זקנה מופלגת.
התשוקה המינית אצל הנשים, בדרך כלל, פחותה בהרבה מזו לשל הגברים – בעת היריון, לאחר לידה, בתקופה הקדם חדלון הווסת היא מתקרבת לאפס. יש תקופות שנשים ממש סולדות ממגע עם גבר (עמ' 206). יוצא שהזכר האנושי רעב למין כל חייו, והוא נאלץ לקנות אותו, ואם הוא טיפוס קרימינאלי (גברים הם טיפוסים קרימינאליים פי 20 מנשים!) הוא גם יגנוב וישדוד מין. הספר שלפנינו איננו עוסק בכך כי עניינו הוא רק המוח הנשי, יתרונותיו ומכשלותיו*).
יש בספר גם לא מעט אמרות שהעלו חיוך על שפתיי, כגון הטענה שמוח האישה סולד מעימותים (עמ' 157), ושההתאהבות נמשכת לכל היותר 8-6 חודשים (עמ' 91). אני נושא את התסמונת הזאת כבר 47 שנים, ונראה לי היא מתחזקת אצלי משנה לשנה.
*) ראו דיון בנדון בספרי "שיחת גברים על נשים", הוצאת ירון גולן 2004.