איך היה מסתיים מבצע "עופרת יצוקה", אילו נוהל בידי ממשלת ימין בראשות נתניהו? לכאורה, ניתן להעריך שהממשלה היתה ממשיכה את הלחץ, עד תבוסת האוייב.
הערכתי שונה בתכלית. במקרה כזה, המבצע היה מלווה, מיומו הראשון בהפגנות סוערות נגד המבצע. התקשורת היתה מתגייסת נגדו. הכנסת היתה מתכנסת למושב חירום והאופוזיציה היתה מעלה הצעת אי אמון בממשלה. במוצ"ש השני של המבצע כיכר רבין היתה גולשת; למעלה ממאה אלף מפגינים היו ממלאים את הכיכר ואת הרחובות הסמוכים. הנואמים הראשיים בהפגנה היו אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני. למישהו יש ספק בכך?
אין צורך להכביר מילים אודות השפעת האווירה הזאת על המוראל והמוטיבציה של האוייב, שהיה מגביר את הירי. תושבי הדרום היו סופגים עשרות טילים מידי יום, ובתל אביב היו מתקיימות הפגנות מדי יום. כל אותה אווירת סולידאריות לאומית שאיפיינה את המבצע, לא היתה קיימת.
כדאי לחשוב על כך, לקראת הקמתה של הממשלה החדשה. על אף ההישג המפתיע של "קדימה" וציפי לבני והתוצאה המאכזבת של הליכוד ובנימין נתניהו, אין כמעט ספק שנתניהו יעמוד בראש הממשלה הבאה. השאלה היא בראש איזו ממשלה יעמוד – ממשלת ימין/חרדים או ממשלת אחדות לאומית.
לכאורה, ממשלת אחדות היא ממשלת שיתוק לאומי. למעשה, דווקא ממשלת ימין עם אופוזיציה חזקה של "קדימה" ו"העבודה" עלולה להיות ממשלת שיתוק.
לאופוזיציה תפקיד חשוב מאוד בדמוקרטיה, ובכל זאת – בשעה המיוחדת בה אנו נמצאים היום, האחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שמרכזה – ארבע המפלגות הבינוניות: הליכוד, "קדימה", "העבודה" ו"ישראל ביתנו". ממשלה כזאת, גם אם תהיה מסורבלת ותהליך גיבוש ההסכמות בתוכה לא יהיה פשוט, היא הממשלה הטובה ביותר לקבלת ההכרעות הקשות, באתגרים הקשים הניצבים לפתחנו.
במהלך הקדנציה הקרובה של הממשלה, עלולה איראן להפוך למעצמת גרעין אזורית, המאיימת על קיומה של ישראל. זהו אחד האיומים הקשים ביותר על המדינה מאז הקמתה. אם תכשלנה הדרכים הדיפלומטיות והסנקציות לא תשגנה את התוצאות המקוות, יתכן שכדי להסיר את האיום הזה, לא יהיה מנוס, בסופו של דבר, אלא לפעול בכוח. פעולה כזאת עלולה להביא לתגובה קשה וכואבת מצד איראן ושלוחותיה בלבנון ובעזה. פעולה כזאת עלולה גם להביא לפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל. אי אפשר לקבל הכרעה כזאת בידי ממשלה צרה. רק לממשלת אחדות רחבה, שישתתפו בה כל הגורמים המרכזיים בעם, תהיה לגיטימציה לקבל הכרעה היסטורית כזאת. השיקול הזה חייב לעמוד מעל לכל שיקול אחר.
העובדה שזו מערכת הבחירות השניה ברציפות שבה אין מפלגות גדולות ולמפלגת השלטון פחות מרבע מהמושבים בכנסת, אינה מאפשרת יציבות שלטונית ומחייבת שינוי בשיטת המישטר בישראל. ממשלה צרה, שקיומה יהיה תלוי במפלגות קטנות, לא תוכל לקבל החלטה כזו. רק ממשלת אחדות רחבה תוכל להוביל שינוי ברוח זו. הצורך ביציבות שלטונית, מחייב את דחיית רעיון הרוטציה.
הקושי העיקרי בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית, הוא חילוקי הדעות בין המפלגות בסוגיית התהליך המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה. כיוון שבלאו הכי אין לנו פרטנר לשלום, בוודאי לא בתנאים סבירים למדינת ישראל, ניתן לדחות בשנים אחדות את העיסוק בכך, ולהתמקד באתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל, ועליהם ניתן להגיע להסכמה בין המפלגות הציוניות.
ב. ג'ומס או גלאון
אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית, היא אי היכולת של חלק מן הפוליטיקאים לכבד את הכרעת הבוחר. שמעון פרס התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומשהפסיד פרש וחבר ל"קדימה" כשהוא סוחב אחריו את דליה איציק שכשלה בבחירות המקדימות במפלגתה. יוסי ביילין ויעל דיין, שלאורך שנים רבות הסבירו מדוע אין תכלית במפלגות כמרצ, והשמאל כולו צריך לפעול במפלגת העבודה כדי להיות רלוונטי ולהשפיע, הפסידו בפריימריס ולמחרת פרשו ממפלגתם וחברו למרצ. וכך כעת חותרת זהבה גלאון להדיח את חיים אורון – ג'ומס, מחברותו בכנסת, כדי שהיא תיכנס תחתיו.
זהבה גלאון התמודדה על ראשות מפלגתה והגיעה למקום השלישי. היא התמודדה על המקום השני ברשימה והפסידה לאילן גילאון. אמנם היא ויתרה על המקום השלישי לטובת ניצן הורוביץ, אך היה זה מרצונה, מתוך תמיכה מלאה במהלך שהוביל ג'ומס – הקמת "מרצ החדשה" ומתוך ביטחון בהצלחתו. מאין עזות המצח שבתביעתה (או כפי שהיא מכנה את תביעתה – רצונם של "מאות חברי" בלה בלה בלה) להתפטרותו של ג'ומס?
ניתן להבין דרישה להתפטרותו מתפקיד היו"ר. הוא עמד בראש המערכת שכשלה ויש מקום לצפות ממנו להסקת מסקנות אישיות מהכישלון. קל וחומר, כאשר הוא הוביל מהלך שנועד להפוך את מרצ לרשימה דו-ספרתית שתהיה המפלגה השלישית בגודלה, והתוצאות היו כה קשות למרצ. אבל להתפטר מהכנסת כדי לספק את תאוות הכיסא של זהבה גלאון? למה מי מת?
הרי אם מדובר על אחריות לכישלון, אין מי שתרם יותר מזהבה גלאון, הקיצונית והצעקנית, לכך שמרצ היתה למפלגה פנאטית ובלתי נסבלת, ולפיכך לשולית, קיקיונית, לא רלוונטית וחסרת השפעה.
ג. חלום בולשביקי רטוב
תחת הכותרת "עכשיו נראה אותו" ("הארץ" 19.2.09) מבקש גדעון לוי להקים ממשלה על טהרת הימין והחרדים, שתבצע את המדיניות הימנית "הטהורה", הקיצונית ביותר. הוא מפציר בנתניהו להפציץ את איראן, להקים עוד ועוד התנחלויות, לספח את כל השטחים ולא להקים ממשלת אחדות – "ממשלת רחבה עלולה לעצור בעד שיגיונותיך, אז למה לך?"
אמירות מסוג זה נשמעות מאז הבחירות מאנשי שמאל רבים וגם מאנשי מפלגת העבודה ו"קדימה". כן, אפילו צחי הנגבי אמר דברים דומים. אז למה אני נטפל דווקא לגדעון לוי? דומני שדווקא דרכו ניתן להצביע בצורה הטובה ביותר על מה שעומד מאחורי הקריאה הזו.
רק לפני שבועות ספורים, גדעון לוי יצא בשצף קצף למלחמת חורמה נגד מפלגת העבודה ו"קדימה", פושעי המלחמה ורוצחי הילדים הפלשתינאים, קלגסי הכיבוש הימניים וצמאי הדם. רק לפני שבוע וחצי הוא עוד תקף קשות את מרצ על תמיכתה בשלב הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". לפתע, מספח אליו לוי את המפלגות האלה, כדי שתהיינה אופוזיציה ואלטרנטיבה לממשלת ימין.
אנשים מסוגו של לוי הם פאנאטים שבעולמם הצר שני צבעים בלבד – שחור ולבן. הוא מתעלם מהמורכבות של החיים. עולמו מתחלק בחדות לאנחנו והם, בני אור ובני חושך. הוא מעוניין שהבחירה תהיה בין הקו שלו לבין הקו של הימין הקיצוני ביותר. כיוון שהוא יודע שהוא מיעוט קטן ומבוטל, הוא שואף לכך שתהיה ממשלת ימין קיצונית; אם אפשר, ממשלה כהניסטית, שמדיניותה תוציא המונים לרחוב להילחם בה, שתוביל לבידודה של ישראל בעולם, אם אפשר גם למשבר עם ארה"ב. ואם כל אלו ילוו גם בקו חרדי משמעותי, ממנו הציבור סולד, מה טוב. הוא מייחל בכל מאודו לכך שתחת הממשלה הזאת יהיה רע, רע מאוד, רע ככל שאפשר, וככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר. כי אם תהיה ממש קטסטרופה, אולי הציבור יקבל שכל, ויבחר בקוטב השני, הקוטב של גדעון לוי.
זו האסטרטגיה הבולשביקית – ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. ככל שיהיה רע יותר לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה הבולשביקית, כך יגדלו סיכויי המהפכה. האופנה האחרונה, של "הציבור רוצה ימין שיקבל ימין ונראה אותו," היא התגלמות החלום הבולשביקי הרטוב. ככל שיהיה רע, כך יהיה לנו טוב.
גדעון לוי רוצה את "קדימה" ומפלגת העבודה באופוזיציה. הוא הרי יודע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. כאשר האחריות הלאומית והביטחונית מוטלת על כתפיהם, אחרי שמונה שנות הבלגה גם אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה הבינו שאין מנוס ממימוש זכות ההגנה העצמית של המדינה והם יצאו למבצע "עופרת יצוקה". לוי יודע, שאם ממשלת ימין חרדים היתה מובילה 10% מהמבצע, האופוזיציה בראשות לבני וברק היתה מוציאה את ההמונים לרחובות נגד המבצע. הוא יודע ש"קדימה" ו"העבודה" היו נאבקות בכל כוחן נגד מלחמת לבנון השנייה. אולם כאשר האחריות הביטחונית היתה עליהן, הן הובילו את המלחמה, שאמנם נוהלה באופן כושל, אך היתה צודקת מאין כמותה ומחוייבת המציאות. הוא יודע, שאילו ממשלת ימין היתה מפציצה את הכור הגרעיני בסוריה, היא היתה מוקעת כממשלה פירומנית, המשחקת באש ליד חבית אבק שריפה, שעלולה להצית את המזרח התיכון כולו, כפי שהואשמה ממשלת בגין לאחר הפצצת הכור העיראקי. הוא הרי יודע שהממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, שניסתה באופן אובססיבי להגיע להסדרים עם הפלשתינאים והסורים כמעט בכל מחיר, לא הצליחה להגיע להסדר. כאשר הם בשלטון, הציבור מבין שהאשמה בכך היא בצד הערבי. גדעון לוי יודע שכאשר הליכוד בשלטון, רבים יאשימו דווקא את ישראל במצב. לכן, גדעון לוי ואנשי השמאל הקיצוני כמהים לשלטון הימין, בתקווה שהוא יביא לעליית השמאל הקיצוני בעתיד.
הטענה "הציבור בחר ימין קיצוני, ניתן לימין הקיצוני לממש את רצון הבוחר" דמגוגית. הציבור לא בחר בימין הקיצוני. הטענה הזו מתאימה למי שרואה את המציאות בצבעי שחור לבן. מפלגת "האיחוד הלאומי" לא ניצחה בבחירות, אלא קיבלה ארבעה מנדטים בלבד. מצביעי הליכוד בחרו במפלגת מרכז, שהתחייבה בבחירות להקים ממשלת אחדות לאומית. גם מצביעי "ישראל ביתנו" בחרו במפלגה שקראה להקמת ממשלת אחדות. גם מצביעי ש"ס ו"יהדות התורה", ברובם, אינם ימין קיצוני. מצביעי "הבית היהודי" הם הזרם המתון בציונות הדתית, וגם הם תומכים בממשלת אחדות. רוב הציבור שהביא למהפך, רוצה בממשלת אחדות בראשות נתניהו.
גם מי שבחרו ב"קדימה" בחרו במפלגה שהציגה עצמה כמפלגת מרכז והתחייבה להקים ממשלת אחדות. הם רצו ממשלת אחדות בראשות לבני, אך הם רצו בהחלט בליכוד כחלק מן הממשלה. גם מצביעי "העבודה" ידעו שאם ברק ינצח הוא ינסה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. רבים מהם, שהבינו שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, בחרו במפלגת העבודה מתוך רצון שברק יהיה שר הביטחון בממשלה זו.
רצון הציבור שבא לידי ביטוי בבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות.
הטוענים שרצונו של נתניהו בממשלת אחדות נובעת מכך שהוא מפחד מעצמו (ועצמו, כביכול, זה ימין/חרדים) ורוצה אליבי מצד יריביו, היא שקרית ודמגוגית. האם איזשהו ראש ממשלה מהשמאל ניסה להקים ממשלה על טהרת "גוש השמאל"? מדוע אף ראש ממשלה לא צירף לממשלתו את חד"ש, את בל"ד, את רע"ם תע"ל? למה רבין וברק, שהיתה להם אפשרות להקים ממשלה כזו, אפילו לא הזמינו את המפלגות הללו למו"מ קואליציוני? רבין הקים ממשלה עם ש"ס, וניסה לצרף אליה את "צומת" והמפד"ל, מהלך שלא צלח. גם באמצע תקופת שלטונו, הוא עשה ניסיון נוסף לצרף את "צומת" לממשלה. כאשר "צומת" התפלגה הוא צירף לקואליציה את סיעת "יעוד" ומינה את גונן שגב כשר. למה? כאשר ברק הקים ממשלה, הוא צירף אליה את ש"ס (וכתוצאה מכך "שינוי" נשארה באופוזיציה), את "ישראל בעלייה" ואת המפד"ל. עוד לפני הבחירות הוא צירף את דוד לוי ותנועתו "גשר" לרשימתו "ישראל אחת". למה? ולמה כשאולמרט הקים ממשלה הוא צרף אליה את ש"ס וכלל לא שקל את צירוף חד"ש, למשל?
רבין, ברק ואולמרט לא רצו לעמוד בראש ממשלה קיצונית, לא מאוזנת, שתדחוף אותם לקצה, שלא תהיה לה לגיטימיות ציבורית. כך בדיוק היו נוהגים לבני וברק. כך, בצדק, נוהג גם נתניהו.
יש לקוות ש"קדימה" תגלה אחריות לאומית ולא תסייע לגדעון לויים למיניהם לממש את חלומם הבולשביקי הרטוב.