מסורות רבות לחג הפורים – התחפושת, קריאת המגילה, משלוח מנות, גשם, לבושתנו – שתייה לשכרה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, אזני המן ו... מאמר מלומד, באחד העיתונים, בו הכותב – פעם זה יוסי שריד, פעם שולמית אלוני - מתגולל על החג מאחר ובחג זה אנו חוגגים את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית. בכל שנה מזכיר שריד או הכותב התורן את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את ציביון החג, ככזה המכשיר טבח בגויים. האם יוסי שריד צודק? האומנם פורים הוא חג הטבח?

אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפירוש שהוא נותן למגילה. מחרים-מחזיקים אחריו הכהניסטים, העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה.

נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין ושריד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר [נאראטיב] אודות הטרנספר של ערבי ארץ-ישראל במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטיינים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים והשרידים להשתלחות ביהדות.

היהדות אינה מקשה אחת. יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן שריד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.

מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי "שהלב יחמץ" (ציטוט ממאמר של שריד על פורים, לפני שנתיים) למראה מבוגרים החוגגים חג זה.

באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין/שריד כ"פוגרום" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין.

מאחר וטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר, ח' ח'). מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר ניטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (שם, שם, י"א).

אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתיאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במיספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האויב הצר.

אין המדובר בטבח, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אוייב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית.

איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות.

יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן, לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה ("ושללם לבוז" שם, שם, שם) היהודים נמנעו מכך ("ובביזה לא שלחו את ידם" שם, ט', י'). היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדוייק של הצו המקורי, צו ההשמדה. בצו זה נאמר גם "להשמיד, לאבד ולהרוג... טף ונשים." בתיאור המלחמה אין אזכור להרג הטף והנשים, ומן הסתם, כמו במקרה הביזה, היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.

יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האוייב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום.

האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעייה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש.

בעוד חודש נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, החברתית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יהיה מי שיכתוב שנחמץ לבו כאשר הוא רואה אנשים מבוגרים החוגגים את חג הפסח, חג... מכת בכורות?

פורים שמח!

2. פרידמן של ליברמן

פרופ' דניאל פרידמן נכנס לתפקידו כשר המשפטים כשעימו אג'נדה ראויה וחיונית לחברה הישראלית – צמצום המשפטיזם של השיח הציבורי בישראל, צמצום האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים, והעצמת מעמדן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כדי ליצור איזון מחודש בין הרשויות, ופתיחות של בית המשפט העליון לדעות החורגות מהקו האחיד שהנהג השופט ברק, ולבעלי דעות כאלו, כמו פרופ' רות גביזון.

פרידמן לא הצליח לקדם רפורמה מקפת, אלא רק אי אלו תיקונים, לכל היותר. מה הסיבה לכישלון הזה?

הסיבה הראשונה היא הדה-לגיטימציה שנעשתה לו מיד עם כניסתו לתפקיד. פרידמן הוא משפטן דגול, מוערך בעולם כולו, חתן פרס ישראל למשפט. ובשל עמדותיו, שופטים בדימוס והתקשורת, ברובה המכריע, יצרו לו דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה ביותר לכך היה הצהרתו החמורה של השופט חשין ש"מי שיניף את ידו על בית המשפט, אני אגדע את ידו."

הסיבה השנייה היא מזגו של פרידמן, סגנונו ונטייתו להיכנס לקטטות. איני מבין למה ניסיון להביא לרפורמות חייב להתלוות בהכפשות והשמצות ובפגיעה בבית המשפט ובכבוד השופטים ונשיאת ביהמ"ש. אך כך נהג פרידמן.

הסיבה השלישית היא המרכזית. פרידמן מיצב עצמו כבן בריתם של מושחתים. מי שרוצה להביא לשינוי במערכת החוק והמשפט, חייב לגשת למשימה זאת בידיים נקיות, ללא רבב, ובתחושה ציבורית שידיו נקיות. איש אינו מטיל ספק בניקיון כפיו האישי של פרידמן, אך עמדותיו בסוגיות השחיתות, התייצבותו לצד חיים רמון לפני ובמיוחד אחרי הרשעתו בדין, והעובדה שהוא מונה בידי אהוד אולמרט ומכהן תחתיו ומטעמו, יצרו תחושה קשה מאוד כלפיו, ומיצבו אותו – לא כמי שרוצה לתקן פגמים בשלטון החוק, אלא כלוחם בשלטון החוק.

יש קשר בין משפטיזם לבין שחיתות. המשפטיזציה והפליליזציה של מדינת ישראל, שבה כל כשל ניהולי הוא נושא משפטי, כיון ש"הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט," וחברי כנסת רצים לעתור לבג"ץ במקום לבצע את תפקידם, יצרה נורמה שכל מה שאינו פלילי – כשר, כל מי שיצא זכאי מחמת הספק – צדיק, ואפילו מי שהורשע בפלילים ובית המשפט החליט להסיר ממנו את הקלון (איזה עיוות, למה בית המשפט עוסק בסוגיית הקלון?) יכול למחרת להיות המשנה לראש הממשלה.

במקום לצאת נגד המשפטיזם הזה ולהחזיר את החברה הישראלית לשיח של נורמות, של אתיקה, של ערכים – דווקא באמצעות העמקת הענישה הציבורית של מי שחרג מהנורמות, התייצב פרידמן לצד מושחתים, נתן להם גיבוי ויצא נגד שלטון החוק – נגד המשטרה, הפרקליטות וכו'. בכך, מקום להילחם בשחיתות, הוא חיזק את השחיתות.

ובכלל, מי שמונה לתפקיד שר המשפטים בידי חשוד סדרתי, המחזיק דובר מיוחד להשמצת המשטרה והפרקליטות, והוא נותן לו גיבוי גורף, אינו אדם המסוגל להוביל רפורמה מקיפה במערכת המשפט.

והנה, אנו עומדים על סף הקמת ממשלה חדשה, ומסתבר שדניאל פרידמן שוב עומד להיכנס לתפקידו, ושוב – על פי דרישה של חשוד סדרתי אחר, התוקף את מוסדות אכיפת החוק על ביצוע תפקידם, למנותו.

וכך, פרידמן של אולמרט יהפוך באחת לפרידמן של ליברמן. אין זה ראוי בחברה מתוקנת. מצב שבו חשוד בפלילים ימנה את שר המשפטים והשר לביטחון פנים של ישראל, הוא מצב אבסורדי, שאסור שיקרה. כל עוד מתנהלות החקירות נגד ליברמן, אסור לאפשר לו להיות מעורב בדרך כלשהי בבחירת השרים בשני משרדים אלה.

נתניהו ניסה, בצדק, להקים ממשלת אחדות לאומית. ניסיונו לא עלה יפה, בשל התנגדות הפרטנרים לממשלה כזו. במציאות זו, תלותו של ראש הממשלה המיועד בליברמן גדולה. שהרי בלי ליברמן אין לו ממשלה. אף על פי כן, את הקו האדום הזה, אסור לו לחצות. אם יתחיל את כהונתו בכניעה לקפריזות ולתביעות אבסורדיות של שותפיו הקואליציוניים, תהיה זו הפגנת חולשה שתחליש אותו מאוד, תאושש את תחושת "הלחיץ" ו"המזיע" ותקשה עליו למשול ולהנהיג את ישראל. גם אין כל טעם בכניעה כזאת – הרי ליברמן רוצה לצרף את "ישראל ביתנו" לממשלה לא פחות משנתניהו רוצה בכך, ולכן אל לו להילחץ.

אין דבר שזירז את נפילת נתניהו בתום הקדנציה הקודמת שלו, יותר מפרשת בר-און. אז ניסה אריה דרעי, נאשם בפלילים, כולל העבירה החמורה של שוחד, לקבוע מי יעמוד בראש התביעה במדינת ישראל, ולמנות לתפקיד את רוני בר-און. כניעתו של נתניהו לדרעי, בפרשה זו, זירזה מאוד את נפילתו.

יש הבדלים בין פרשת בר-און לבין רצונו של ליברמן למנות את שרי המשפטים וביטחון הפנים, אך העיקרון הוא אותו עיקרון – התערבות של חשוד / נאשם בפלילים במינויים בכירים במערכת אכיפת החוק. את הקו האדום הזה אסור לנתניהו לחצות.

3. לא כל כך פשוט

מה כל כך בער להם, למאוריטנים? הם לא יכלו להתאפק עוד שבועיים שלושה? אך, איזה מטעמים ניתן היה לעשות, אילו החליטה מאוריטניה לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש בתוך 48 שעות את עובדי השגרירות הישראלית, יום לאחר השבעתו של נתניהו לראשות הממשלה? אך, אם ונצואלה היתה מנתקת את היחסים עם ישראל כאשר שר החוץ הישראלי הוא אביגדור ליברמן, איזו חגיגה היתה כאן.

אך לא, הם לא יכלו להתאפק. היחסים נותקו כאשר ממשלת קדימה-העבודה בשלטון, כאשר אולמרט ראש הממשלה, לבני שרת החוץ, ברק שר הביטחון. אפילו את התענוג הזה, להאשים את ממשלת הימין הקיצוני הצרה צרורה הזאת בכך שבמדיניותם הרת האסון הם גרמו לבידוד ישראל, לקחו צ'אבס והמאוריטנים.

מסתבר שהמציאות אינה מתחלקת לשחור ולבן, טובים ורעים. לא, זה לא כל כך פשוט. הסיסמאות הפשטניות אינן תואמות את המציאות המורכבת.

הנה, המנצחת ציפי לבני לא הצטרפה לממשלה כיוון שנתניהו סרב להישבע אמונים לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". בכך הוא מפגין סרבנות מדינית. איך הוא יביא לשלום?

אבל ציפי לבני היתה שרת החוץ בשלוש השנים האחרונות ואהוד אולמרט היה ראש הממשלה בשלוש השנים הללו, והם דווקא היו גם היו מחוייבים לרעיון הזה, ובאובססיה חסרת עכבות ומעצורים ניסו לקדם אותו בכל דרך. למה הם לא הביאו לשלום? למה דרכם לא צלחה? למה אדון כמעט לא הצליח להגיע עם אבו מאזן להסכם קבע? למה גברת כבר לא חתמה עם אבו עלא?

כיוון שהמציאות אינה פשוטה כמו הסיסמאות הפשטניות. כי אבו מאזן אמנם מסכים לשתי מדינות, אך לא לשתי מדינות לשני עמים. אין הוא מוכן לקבל מדינה יהודית בא"י, ולכן הוא מתעקש על טענת "זכות" השיבה, שמטרתה – ביטול המדינה היהודית.

המציאות לא כל כך פשוטה, לכן הממשלה היונית ביותר שהיתה לנו, לא הצליחה לקדם כהוא זה את השלום. לכן, ממשלות ההתנתקות, ההודנה והתהדיה לא הפסיקו את ירי הטילים, ושנות ההבלגה הארוכות רק הסלימו את הירי. וכאשר ישראל סוף סוף התגוננה, ויצאה למבצע "עופ יצו" (חצי מבצע "עופרת יצוקה", שנקטע באמצע ולכן לא השיג את התוצאות), יצאו כל השדים האנטישמיים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון מהבקבוק, וניתוק היחסים עם ישראל הוא רק ביטוי אחד לכך.

המציאות בה אנו חיים אינה מתיישבת עם הסיסמאות הפשטניות. קשה לקבל זאת, אך אחרי 61 שנות עצמאות, מדינת ישראל לא סיימה את מלחמת העצמאות שלה, מול סביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה. הסכסוך הישראלי ערבי אינו פתיר בעתיד הנראה לעין. את הסכסוך יש לנהל בתבונה – למצוא את הדרך להבטיח את האינטרס הלאומי הישראלי ואת ביטחון המדינה ואזרחיה, תוך צמצום מכסימלי של השליטה על הפלשתינאים, תוך ניסיון להימנע מהסלמה ביטחונית מיותרת, תוך המשך הידברות עם האויב ככל שהדבר ניתן, תוך הימנעות מהתגרות והתרסה כלפי העולם. אבל בפיכחון, בלי אשליות שלום חסרות שחר, בלי ויתורים מפליגים ששום דבר טוב לא יצא מהם ולא ייצא מהם.

עלינו להבין שלא צפוי שלום בדורנו. זה לא נעים, אך גם לא נורא. עובדה, אף פעם לא ביקשנו ואף פעם לא קיבלנו מהערבים רשות לבנות את הארץ, להעלות עולים, להקים מדינה ולקיימה, ובכל זאת, עשינו זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, חרף מלחמתם בנו. וגם היום, אנו יכולים, על אפם ועל חמתם, לבנות כאן מדינה למופת, חברה צודקת, כלכלה חסונה, מערכות חינוך, מדע ותרבות מתקדמות ומשובחות. אם נפסיק להשחית את כוחותינו ומרצנו במרוץ עקר אחרי שלום אך שווא ונפנה אותם למטרות האמיתיות, נוכל להשיג אותן.

4. חבל שלא נסע לגרמניה

חבל שעוז אלמוג לא נסע לכנס בגרמניה [גיליון 424]. חשוב מאוד לא להפקיר זירות כאלו, ושהגרמנים לא ישמעו רק את אורי אבנרי ומשה צימרמן אלא גם ציונים פטריוטים כעוז אלמוג. יש מתקפה אנטישמית באירופה (בעיקר בבריטניה) ויש להשיב מלחמה שערה. החרמה אינה הדרך אלא "חתירה למגע".

אורי הייטנר