על ספרו של אור גראור "צייר המלחמות"
טובי – הוצאה לאור, 2009, 170 עמ'
בספר שלפנינו 21 סיפורים קצרים, ורובם מתארים סיטואציות של סף תהום, בו מצויים הפרט, האנושות כולה, ובעיקר, בעיקר – ישראל. הסיפורים כתובים בכישרון לא מבוטל, וסגנונם ייחודי ללא ספק. יש בהם נגיעה סוריאליסטית, אך קשה מאוד לסווגם ככאלה, כי הסוריאליזם בהגדרה מערבב את המציאות עם עולם החלום, ואילו בסיפורים שלפנינו המחשבות מיתרגמות למציאות, ולהיפך:
צייר מגויס לשדה הקרב כדי להנציח את שראו עיניו, ויצירי מכחוליו הופכים להיות יצורים חיים, כאילו הצייר היה להם לאלוהים, כאילו יש בכוחו להרוג או להציל את החיילים שצייר בשעת היתקלותם במארב (הסיפור "צייר המלחמות", שעל שמו נקרא כל קובץ);
חייל וחיילת באים לאולם קונצרטים לשמוע את המוסיקה של יוהן פכלבל, מלחין בן המאה ה-17, ומחשבותיהם מתערבבות במחשבותיה של הכנרית הסינית שעל הבמה ושל בעלה הזנוח בסין. המחשבות מיתרגמות לאירועים מוחשיים על הבמה ובאולם ("קאנון ברֶה מאז'ור");
שמרית מחפשת את חברתה מיה, שנעלמה בתערוכת ציורים של הריאליסטים האמריקאים בני שנות העשרים של המאה הקודמת. מסתבר שמיה מעריצה את שנות העשרים ההן, ומשום כך היא השחילה את עצמה לתוך תמונה של הצייר הריאליסטי אדוארד הופר, וממשיכה לחיות בעולם ההוא ובתקופה ההיא. אם שמרית רוצה לבקר אותה – אין לה ברירה אלא להשתחל גם כן אל תוך תמונה כזאת, וכשהיא מתגעגעת לילדיה, היא חייבת להיכנס לתוך תצלום של ילדיה, כשברקע חדר מחדרי ביתה ("צ'ופ סואי");
 צעיר מקליד מכתב אהבה, והנערה שהוא רצה בה הופכת להיות נוכחת לידו, עד שנפרם חוט מבגדיה, והיא נעלמת, ורק החוט שורד ("מוקדש לרוח הרפאים שלי");
צייר מבקש להיות יותר וירטואוז מהצייר האימפרסיוניסט  ז'ורז' סֶרָה, שצייר את "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט". הוא מזמין אצלו דוגמנית, והוא שואל ממנה את קווי דמותה, יחד עם הדמות עצמה, ומשקיע את זה בציור. הדוגמנית מנושלת מבגדיה ומגופה, ואלה הופכים להיות חלק מהציור. לדעתו של הצייר, זהו יתרון גדול לדוגמנית, שלא נועד לה שום עתיד מזהיר, ואילו באשר היא נטמעת בציור שלו – יש לה סיכוי להיות נצחית כמו המונה ליזה של דה וינצ'י, או המָחָה של גויה ("צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט") ;
בעל מחפש את אישתו בכל הבית, והוא שומע את קולה מכל מיני מדורים של הבית (מטבח, חדר כביסה, חצר). הוא מחפש אחריה, ואיננו מוצא. הוא ננעל מחוץ לבית, קורא לה, והיא אינה עונה. לקראת סוף הסיפור נרמז הקורא שהבעל עיצב במחשב מודעת אבל, אך ליבו מן הסתם איננו מוכן להשלים עם האובדן ("היא לא עונה" – לטעמי, זהו הסיפור הכי מרגש בספר);
שני אוהבים עולים לגגו של גורד שחקים כדי לראות את הים, ואת האנשים הנראים מלמעלה כמו נמלים. האוהבת סומכת לחלוטין על האוהב, והיא עולה עימו אל הצד השני של מעקה בטיחות, עד שהאוהב מפיל עצמו אל האין ("בואי ניקח את הצעד הבא").
יש בקובץ גם קצת סיפורים המשיקים לכתיבה ריאליסטית, עם טפטופים קלים של אבסורד: איש צעיר ולא מצודד מעריץ את שכנתו, הוא משתדל לעשות הכול כמוה: לעבוד במקום העבודה שלה, ללמוד בחוג האוניברסיטה כמוה, וכו'. הוא איננו מעז לחזר אחריה, אך דמותה נטבעה בנפשו, ושֵינה בדירות נפרדות, כשרק קיר של מספר סנטימטרים מפריד ביניהם – גורם לו אושר ("רק הקיר");
 אֵם לשני ילדים נשברת מהעומס האימהי שנפל עליה, והיא מחליטה לאהוב את עצמה – מתלבשת בצורה חושפנית, מבלה בבר, כמעט מתפתית לשכב עם הברמן, ובינתיים ילדיה ובעלה האוהב היסטריים לחלוטין ("היֹה הָיָה לך שם פרטי");
זקן מאושפז בבית חולים. שכנו שליד מיטתו נפטר. הוא אוסף את כל הטלוויזיות עם מכשירי הווידיאו מכל חדרי החולים, מניח בהם קלטות וידיאו, והוא נפגש כך עם רעייתו המנוחה האהובה, עם ילדיו שאינם יכולים / אינם רוצים לבקרו. הוא מקפיא את התמונות, ובולע כדורים אל מותו ("גרשום אלונקיי  ש.ח.").
לקטגוריה הזאת של סיפורים מטה-ריאליסטיים ניתן לשייך גם את הסיפור שחותם את הקובץ – "עד אינסוף" הבנוי בצורת לולאה: סיפור מתחיל בנערה שמשום איזו אכזבה החליטה לא לצאת מן המיטה, עובר אל חברתה, ממנה לאביה, מאביה לבסיס הצבאי שלו, ושם אל חייל המשרת תחתיו, ממנו אל חברתו, ממנה אל מחלק הפיצה וכו וכו' – עד שחוזרים אל הנערה המסתגרת בחדר מתחת לשמיכת הפוך – ממש באותן מילים. בין הגיבורים יש סטודנט המתעניין בטבעת מוביוס, טבעת המרמזת על המבנה הלולייתי של הסיפור.
מקום נכבד בקובץ מוקדש לסיפורים אפוקליפטיים על ישראל, שנימתם עוינת וסרקסטית להחריד: הסיפור "באותו היום" מתאר שני צעירים אוהבים (שניהם חיילים), שמביטים החוצה ורואים שכל הרחובות מלאים בדם. עובדה מזעזעת זאת לא משפיעה על איש – הילדים משחקים בתוך הדם, מבוגרים שטים עליו בגיגיות, בעלי היוזמה משיטים ארון על הדם כאילו הוא אוטובוס, והזוג האוהב ממשיך לאהוב בתוך אי דשא שצמחיו סופגים בתוכם את הנוזל החי האדום. כמו כל הסיפורים האלגוריים – הסיפור עצמו טפל למֶסֶר, לנמשל: אנחנו בישראל טובעים בדם, וזה לא מרגש אותנו, אנו חושבים שזאת דרכו של עולם. לטעמי, לא יכול להיות שקר גדול מזה! אנחנו לא מלאכים, אבל להאשים אותנו באפאתיות לשפיכות דמים, גם לזו של אויבינו?! איפה אור גראור מצא את זה? האם אנחנו עלינו על הגגות ורקדנו כששמענו על האבידות של אויבינו?!
הסיפור "אבל לא מחר" הוא בעל מסר דומה: כל תל-אביב עיי חורבות – בתים הרוסים, טנקים שרופים. אסון נורא פקד את המקום, ורק צעיר וצעירה נשארו בחיים, והם מחפשים אוכל שלא נרקב במסעדות נטושות, שותים יין, מנהלים שגרת שיחה רגילה. הוא מחזר אחריה, כאילו שום דבר לא קרה, והיא מסרבת להיענות לו, כי היא מקווה שאולי בכל זאת יהיה עוד ניצול אחד שימצא חן בעיניה. היא מוכנה לבסוף לשכב עימו היום, אבל לא מחר...
הסיפור "הידן וריאבלז" מתאר מפגש בין טייס ישראלי שקיבל חופשה לאחר שהפגיז בעזה, ובין תיירת אמריקאית יפיפייה. רוב השיחה ביניהם מתנהלת באנגלית (הכתובה באותיות עבריות ומקשה מאוד על הפיענוח!). הוא מזמין אותה לחוף, אך מביא אותה לבר, ואחר כך לדירה של חבר כדי לשכב עימה. היא שואלת אותו אם חוץ מטרוריסטים הוא הרג גם אזרחים. הוא נאלץ להודות שכן, אלא שככה הן המלחמות, וחוץ מזה, הוא מילא פקודות (רפליקה שיש בה כל הקונוטציות המזוויעות). היא נענית לו לשכב עימו כדי לדובב אותו, אך הוא מבהיר לה שהוא שוכב עימה בלי קונדום, ואם תיכנס להיריון – בעייה שלה, כי הוא, כמו כל ישראלי, חסר אחריות. ברוך בואך, תיירת, לישראל! כל פרשנות מיותרת.
הסיפור הכי מזעזע בחטיבה האנטי-ישראלית הזו הוא הסיפור "אולי היינו אריות": כיתה של 43 ילדים בני 12-11 מחופשים לפורים מכונסים בגבעת התחמושת. מספרים להם מה קרה שם, ומבקשים מהם לערוך שחזור של הקרב. הילדים מקבלים נשק אמיתי ותחמושת חיה, והם נלחמים כאריות (תוך השמעת שירו של יורם טהרלב על גבעת התחמושת), הורגים ונהרגים, מתוך תקווה להיות גיבורים כמו הלוחמים ההם, ולזכות בהערכת ההורים...
סיפור אחר "אחוות אחים" מתאר אימון קדם צבאי של ילדים המתרגלים מסע אלונקות. יש ביניהם אחוות לוחמים, למרות היותם ילדים, וכשאחד מהם מראה סימני פחד – הם מתנפלים עליו, מוצצים את דמו, שוברים את מפרקתו ואוכלים את בשרו.
בעלי מסרים דומים הם הסיפורים "עינוי ים תיכוני" ומשמרות הזהב".
מתוך להיטות להראות את מפלצתיותה של ישראל, מוותר הסופר על אמנותו (צריך להודות שהוא בדרך כלל שולט באמנות הסיפור הקצר בצורה מעוררת התפעלות), והוא מביא סאטירה שלא הייתה מביישת את הגרועים שבעיתונאים העוינים את ישראל. הסיפור (?!) "הצבא המוסרי ביותר בעולם" מתאר איך הצבא הישראלי משקם את חורבות ג'נין, מחיה את המבוקשים שנהרגו בקרבות, המסוקים שואבים חזרה את הטילים שהפילו. הסיכום בעל הנימה הסרקסטית הזאת נשמע מפיה של דוברת צה"ל, שתמיד דוברת אמת, כי אנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם...
ייאוש!
אני יכול להבין את נאורי אירופה שמעדיפים את חוקי השריעה ברצועת עזה, בערב הסעודית ובאיראן, יחד עם הנפט להם, על פני הדמוקרטיה הישראלית והאקדמיה הישראלית. אני יכול להבין את הניאו-נאצים שמחללים בתי קברות יהודיים ומכים יהודים ברחובות. אני יכול להבין טורקים שמפגיזים את כפרי הכורדים, אך כותבים בפתח חנויותיהם שהכניסה לישראלים אסורה. אני יכול להבין את הטפות המוסר של הרוסים כלפינו לאחר שמחקו כמעט כליל את צ'צ'ניה ואת גרוזיה. אחרי הזוועות שעמי תרבות ביצעו לאורך כל ההיסטוריה, זה בזה, ובעיקר נגדנו – הרי אפשר לצאת מן הדעת אם לא יצביעו עלינו ויאמרו שאנחנו איננו טובים מהם, ומוטב אולי לתייג אותנו כגרועים מהם. אבל ישראלים שיודעים כי הטרור האיסלאמי רוצה במוצהר להשמיד אותנו עד האחרון שבנו, שהוא עושה כל אשר לאל ידו כדי להשיג מטרה זאת (ולא משנה אם נהיה מוסריים כמלאכי השרת, ונחזיר את כל השטחים, ונעזור להם לשקם את הריסותיהם!). הם נוקטים במלחמה מזוויעה – שפיגועי התאבדות, בהם נרצחו מאות אזרחים, והפגזת ישובים בלי הבחנה, הם רק חלק קטן מתוך מסכת נוראה של שנאה תהומית המופנית כולה כלפינו; שהורים מייחלים שם שילדיהם ימותו כשאהידים בפיגועים, שילדים מתחפשים לשאהידים ומייחלים להרוג כמה שיותר יהודים, כשספרי הלימוד שלהם גדושים בשנאה בלתי נתפסת, כשהשיר הכי אהוב במצרים (ארץ שכביכול נמצאת עימנו ביחסי שלום!) הוא "אני שונא את ישראל!" מה קורה כאן? כל זה לא הגיע לאוזניו של אור גראור?
נחמץ הלב שעוד בעל כישרון מצא לנכון להצטרף לאויבינו.