"איני יודע מה רוצה העם," אמר בן גוריון, "אני יודע מה רצוי לעם." אין זו אמירה אנטי דמוקרטית. ב"ג לא ניסה להפקיע מן העם את היותו הריבון, את היותו הבוחר, את היותו השופט העליון של ההנהגה, שממנו היא יונקת את סמכותה ובפניו היא חייבת בדין וחשבון. משמעות אמירתו של ב"ג היתה שמנהיגות אינה שבשבת – שעל המנהיג לנווט על פי מצפן מצפונו ולא על פי סקרי דעת קהל, וכאשר אחריותו הלאומית מחייבת אותו לפעול בניגוד לדעת הקהל, עליו לבכר את האחריות הלאומית, כיוון שזו האחריות שהטיל עליו העם.
בפרשת גלעד שליט, אהוד אולמרט ידע בדיוק מה רוצה העם. העם רוצה את גלעד שליט בבית. נקודה. אין ספק שזה גם רצונו של אולמרט, ואולי אף יותר מרצונו של אזרח מן השורה, כיוון שהוא אחראי אישית לו ולגורלו. אבל אולמרט ידע שרוב העם רוצה את גלעד שליט בבית בכל מחיר. אולמרט יודע, כפי שיודע כל מי שמצליח להשתחרר לרגע מן הרגש ולחשוב בהיגיון ובאחריות, שכניעה לתכתיבי חמאס, אינה מה שרצוי לעם. בפרשת שליט, עמדה בפני אולמרט הדילמה הקלאסית של מנהיג, עליה הצביע ב"ג: היה עליו להכריע בין מה שרוצה העם לבין מה שרצוי לעם.
אולמרט ידע שאם ייכנע לתכתיב של חמאס, הממשלה כולה תתמוך בו, בנימין נתניהו יגבה אותו, הציבור הישראלי ברובו הגדול יתמוך בהחלטתו, התקשורת תישא אותו על כפיים. הוא ידע שהציפייה של הציבור ממנו, היא להחזיר את גלעד הביתה בכל מחיר, כאקורד סיום של תקופת כהונתו. הופעל עליו מצד הציבור לחץ אישי כבד מנשוא, מלובה בקמפיין תקשורתי רגשי, ייצרי, נמוך, קיטשי, רייטינגי וחסר אחריות שלא היה כדוגמתו, שהגיע לשפל בעמוד השער של "מעריב" – זיוף של מכתב בכתב ידו של גלעד המכוון הישר אל מצפונו של אולמרט. אולמרט יודע שכהונתו כראש הממשלה היתה כושלת כמעט מכל בחינה שהיא, אבל אם הוא יחזיר את גלעד – כשליו, מחדליו ומעשי השחיתות שלו ייסלחו, ואם לא יחזיר את שליט, הציבור לא יסלח לו. הלחץ עליו היה ממוקד – בנושא הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית, כל הלחץ הכבד הופעל עליו אישית, בלוח זמנים קצר מאוד, על מנת שיקבל את ההחלטה.
מצד שני, אולמרט ידע שכניעה לתכתיב חמאס, פירושה עוד חטיפות ועוד חטופים, עוד רציחות ועוד הרוגים – הרוגים שבניגוד לגלעד שליט איננו מכירים אותם בשמותיהם ואיננו מכירים את בני משפחותיהם, אך דמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד. ועם כל רצונו להחזיר את גלעד הביתה, הוא הבין שהאחריות הלאומית שלו היא לחשוב גם על אותם הרוגים ועל אותן משפחות שהרע מכל עלול לפקוד אותם בעוד שנה, בעוד חמש שנים או בעוד עשר שנים. הוא הבין, שמדינה הנכנעת לסחטנות, בעיקר באזור כשלנו, מזמינה סחטנות. הוא ידע שטובת הכלל, טובת החברה הישראלית, טובת המדינה, מחייבת אותו לשים גבול, לא להיות נכון לשלם כל מחיר, למחוק מן הלקסיקון את המושג "בכל מחיר".
הדילמה בין מה שרוצה העם למה שרצוי לעם, העמידה את אולמרט בפני מבחן המנהיגות, מבחן האחריות הלאומית.
אולמרט עמד במבחן. אולמרט הכריע הכרעה מנהיגותית. אולמרט גילה אחריות לאומית.
לאורך כל הקדנציה של אולמרט התנגדתי לדרכו ולמדיניותו וסלדתי מהתנהלותו האישית. גם כאשר קיבל החלטות נכונות, כמו ביציאה למלחמת לבנון השנייה ולמבצע "עופרת יצוקה", הוא ניהל את המשברים בצורה שגויה וכושלת. ביקרתי אותו בחריפות מעל כל במה אפשרית, כולל במה זו.
אולם על הכרעתו המנהיגותית במבחן הקשה לפניו ניצב בימים האחרונים לכהונתו, הוא ראוי לכל שבח.