מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3 / העורך: מרדכי נאור
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
 
מבוא
 
ראשיתה של עיר היא מעשה היסטורי. אמנם, לא תמיד חד-פעמי, לעיתים מדובר בתהליך שנמשך דורות רבים. משחר ימיה של האנושות. אך כשמדובר בעיר חדשה-יחסית כתל-אביב, שאינה 'זקנה' ביותר, עדיין חיים בדורנו אחרוני הזוכרים את ראשיתה – דומה שאין קושי ללמוד על ייסודה מתוך עדויות, תעודות, צילומים וספרים המתארים עובדות, מעשים ובניינים. הסיור בשכונות היהודיות הראשונות שקדמו לה, נוה-צדק ונו-שלום, נותן גם כיום מושג-מה, אם כי רחוק וחלקי, על ראשיתה של העיר.
שונה הדבר כשאנו מבקשים ללמוד כיצד נראתה תל-אביב בעיני מייסדיה ותושביה בראשיתה. מה היו אופייה, רקמת חיי היום-יום והתרבות, מה היו העולם הרוחני והמראות שליוו את הגרים בשכונה החדשה, אחוזת-בית, והעניקו לה את ייחודה בעיניהם. כאן מקומה של הספרות היפה. הסופר אמנם אינו מבקש לכתוב סיפור היסטורי בלבד, אלא מתאר דמויות ורקע מתוך נקודת-מוצא סובייקטיבית: כיצד נראו הדברים בעיניו, מה השפיע עליו, מה העדיף ומה דחה; ומתוך כל אלה עולה ומצטיירת, לעיתים כמעט באקראי, העיר שבה חיו האנשים שעליהם הוא מספר, מהם גיבורים בדויים, מהם אמיתיים, ורובם צירוף של ביוגראפיה ובדייה.
מזלה של תל-אביב, שנוסדה בתקופה בה החלו לראשונה תוססים חיי תרבות ויצירה ספרותית בעלת-ערך בארץ-ישראל, תקופת העלייה השנייה; וכך נשתלבה לבלי-הפרד ביצירתם של רבים מסופרי הדור ההוא, אם כי, וזאת יש להדגיש, משום צעירותו של הפרבר החדש, שנוסד ב-1909, היא השנה בה עלה למשל ברנר לארץ-ישראל – עדיין אין הפרבר תופס בספרות הארצישראלית של תקופתו אותו מקום מכריע שיש למושבות הראשונות כגון פתח-תקווה, או ירושלים או יפו ושכונותיה היהודיות, נוה-צדק ונוה-שלום. שבטרם היות תל-אביב נשתייכו בתודעת הכול ליפו – ולא לשכנתה שטרם נולדה, שעתידה להיות העיר העברית הראשונה.
לא מקרית היא התופעה, ששמותיהן של דמויות רבות, שהיו מן הבולטות ביישוב הארצישראלי הקטן ובראשיתה של תל-אביב – חוזרים ומופיעים ביצירות המתארות תקופה זו, בשמות בדויים או אמיתיים, כגון א"ד גורדון, מיכאל הלפרין, י"ח ברנר, מאיר דיזנגוף, יוסף אהרונוביץ, ש' בן-ציון, ברל כצנלסון ואחרים, או בשמות בדויים: נחום טרוי (אשר ברש על דמות עצמו), פלאם (ברנר בעיני ברש), חמדת (עגנון בעיני עצמו), אריה לפידות (א"ד גורדון בעיני ברנר), היילרמן (מיכאל הלפרין בעיני גוטמן), זרחי (א"ד גורדון בעיני ברש), שילוני (ברל כצנלסון בעיני ברש), "אובד עצות" (ברנר בעיני עצמו), אתרוג (יעקב קופילביץ' הוא ישורון קשת, בעיני ברש), חיים רם וגבעוני (יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון בעיני א' ראובני), ועוד דמויות מדמויות רבות ושונות, שאולי אמיתיות היו ונשתכחו ונותרו רק בשמותיהן שבספרים, או שמלכתחילה היה בכל אחת מהן משום צירוף של כמה וכמה אנשים ותכונותיהם, מאלה שסובבו אז בארץ, ובעיר בראשיתה – מבתיה של יפו, דרך נוה-צדק ונוה-שלום, ועד לאחוזת בית.
 
התלמידים בעיני ברנר
 
מקומותיו של ברנר [1881-1921] מאוכלסים בבני-אדם בלבד. הנופים כמעט שאינם קיימים, וחשיבות להם רק אם מבעד לעיני האדם נראו או אם מאירים הם את מצבו. תל-אביב בראשיתה קיימת-ואינה-קיימת בסיפורו האחרון 'מהתחלה', שנדפס ב-1922, לאחר מותו. [י"ח ברנר: 'מהתחלה'. מתוך: כל כתבי י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 19555. כרך ראשון].
הסיפור מתאר הווי של בני-נוער בגימנסיה ובפנסיון שלידה, בעשור הראשון לקיומה של תל-אביב, והרקע הוא בלי ספק גימנסיה 'הרצליה'. בסיפור, האמור על פי הכתוב בתחילתו להתרחש ב-1912 או 1913 לערך, כמעט שלא קיימים נופיה וכל מאפייניה העיקריים והבולטים של אחוזת-בית בראשיתה. ברנר עצמו עזב ב-1915 את ירושלים ונעשה מורה ללשון וספרות עברית בגימנסיה 'הרצליה', ובימי גירוש תל-אביב, באפריל 1917, הלך עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לשפיה, ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה, ועם הכיבוש הבריטי חזר לתל-אביב.
בספרו 'כעיר נצורה' [אשר ברש: 'כעיר נצורה'. הוצאת מסדה, 1969. עם ציורים מאת נחום גוטמן] מתאר ברש [1889-1952] את ברנר, הקרוי פלאם, כשהוא יושב ספון בחדרו וקורא עיתונים ואינו מוכן להתפעל מקסם שקיעת השמש על פני הים, וזאת שעה שא"ד גורדון וברל כצנלסון באים לבקרו:
 
לעת מנחת הערב באו שניהם, זרחי ושילוני, אל בית הסופר פלאם. הבית הקטן, ברחוב צדדי, עמד על חלקת חול חשופה בלי גדר. עלו אליו בארבע מעלות בטון. דלת החדר (בלי פרוזדור) היתה פתוחה על שני אגפיה, ופלאם נראה בשבתו בחדר על כיסא ערבי, כבד גוף ולבוש כותונת כהה, חסרת צווארון, ראשו החזק, מסולסל השיער, מגולה, ועל השולחן הקטן שלפניו גל של עיתונים.
– – –
שילוני וזרחי יצאו לרחוב וגם פלאם הלך אחריהם. כשהגיעו אל קצה הבית, נגלה לעיניהם קסם של שקיעה על פני הים, שרק לעיתים רחוקות ייראה כמוהו. העלם עמד והצביע בזרוע פשוטה. זרחי ושילוני השמיעו קריאות התפעלות. אך פלאם ניענע בידו ופנה לחזור הביתה:
– מה יש כאן לראות? שמש שוקעת... 'בין עבי אש ועבי דם'... מה החידוש? בחיי אדם יש יותר חידוש...
והוא חמק הביתה, אל התינוקת.
לאחר שזנו עיניהם רגעים אחדים במחזה, חזר המשורר אל האישה הניצבת בחול ועיניה תלויות בשקיעה, והשניים, זרחי ושילוני, שבו אל מעלות הבית.
– יודע אתה? – אמר זרחי – חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.
('כעיר נצורה', עמ' 126-129)
 
הסיפור 'מהתחלה' עוסק כולו בעולמם המסוכסך, המגומגם והמגשש, על סף הבגרות המינית, של נערים ונערות ארצישראליים; ויש באיפיוניהם לא מעט ביקורת וחששות לגבי דמותו של דור ראשון זה. אך מוזר: העיר, השכונה החדשה, שבה הם חיים – כמעט שאינה קיימת. אפילו זיכרונות תלמיד זה או אחר, שבאו מן המושבה, רוויים מראות עזים יותר מאלה של הפרבר העירוני שבו חיות ומתגוררות כל דמויות הסיפור.
הנה למשל אחר מקטעי התיאור הבודדים שמנסים לתאר סביבה, ואילו בדרך-כלל מתרחשים רוב המעמדים בחדרים או במין חוץ סתמי.
 
על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש גם שיחים עבותים למדי, שבשוכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.
החבריה אוהבת את המקומות הללו. 'זו כבר בגרה מצוין!' – אלה הקומפלימנטים; 'מצוין למוץ ממנה!' – אלה קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי-שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.
('מהתחלה', כל כתבי י"ח ברנר, עמ' 476)
 
או –
 
רוח חזק התחולל והים סער. 'כמו בסיפור' – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן-רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם. ונפלו למטה.
(שם, עמ' 486)
 
גבעות החול, שאינן נקראות אפילו בשמן הרך, הנשיי ורב-החמוקים הזה, אלא 'רכסים', 'הרים' או סתם 'חולות' – הן מקום למשחקי-אהבה שיחסו של המספר אליהם ביקורתי, והם בעיניו חלק מן הארוטיות הלא-בריאה שבה שקועים, לדעתו, הצעירים הללו, או שהכול מתרחש – 'כמו בסיפור', באופן מלאכותי.
עד כמה היתה שונה הרגשתם של תלמידי הגימנסיה עצמם, זאת עולה מזכרונותיו של נחום גוטמן [1898-1980] בספר 'בין חולות וכחול-שמיים' [נחום גוטמן, אהוד בן עזר: 'בין חולות וכחול שמיים'. הוצאת יבנה, תל-אביב, 1980], המתייחסים לשנת 1912 לערך, שהיא כביכול השנה בה גם מתרחש סיפורו של ברנר (אם כי ברנר עצמו לא חי בשנה זו בתל-אביב אלא בירושלים):
 
כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע. לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הִשרו במסדרונות, היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת-בנים ורבת-פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח. להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי-ניתק בין השיעורים וחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.
בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציוניות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים. אי-לכך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות.
('בין חולות וכחול שמיים', עמ' 80).
 
ואילו אצל ברנר נראים התלמידים רובם כרודפי ציונים בלבד. עומדים בריב מתמשך עם ההנהלה והמורים, שקועים בהזיות-בשרים חולניות, לדעת, ומדברים עברית מגומגמת, איומה, שכמו מעידה על איזה פיגור שכלי של דור שלם.
 
המשך יבוא