במשך שלוש שנים תמימות, משלה בישראל הממשלה היונית ביותר בתולדותיה. ממשלה זו ניסתה בכל כוחה, ממש באובססיה, להגיע להסכם – אפילו לא הסכם שלום, הסכם מדף, עם הפלשתינאים, על חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, על בסיס קווי 4.6.67. ראש הממשלה ושרת החוץ ניהלו מו"מ מקביל, מתחרים ביניהם מי מוותר יותר. שר הביטחון שרצה למצב עצמו כמנהיג "מחנה השלום" היה שותף מלא לניסיון. הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ. התברר שוב, שאין לנו פרטנר פלשתינאי, המוכן לשתי מדינות לאום, כי אין פרטנר פלשתינאי שמוכן לקבל את קיומה של מדינת הלאום היהודית.

איני מזלזל בחילוקי הדעות האידיאולוגיים בין הזרמים השונים בישראל על סוגיית חלוקת הארץ. אולם למחלוקת העקרונית הזאת אין כל משמעות אקטואלית, כל עוד אין פרטנר לרעיון הזה. יש סיבות טובות לתמוך או להתנגד לממשלת אחדות, אולם מחלוקת עקרונית על ביצה שלא תיוולד בעתיד הנראה לעין, אינה אחת מהן. בני פלוגתא בסוגיה עקרונית אך לא מעשית, יכולים בהחלט להיות שותפים, אם יש ביניהם אחדות מטרה בסוגיות המעשיות.

ישראל עומדת היום בפני אתגרים גדולים, בפני או בעיצומם של משברים גדולים. ההתמודדות עמם, מחייבת ריכוז מיטב הכוחות והמוחות בציבור הישראלי; מחייבת אחדות בין חלקי העם. אם בנושאים האלה יכולות המפלגות הגדולות לשתף פעולה, אין כל סיבה שהן תמנענה לעשות כן, בשל מחלוקת תיאורטית.

המשבר הכלכלי, האיום הגרעיני האיראני, האיום מצד חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, המצב החמור של מערכת החינוך – אלו הסוגיות האמיתיות שעימן תתמודד הממשלה החדשה. בסוגיות הללו, יכולות הליכוד, קדימה, העבודה, ישראל ביתנו, ש"ס, הבית היהודי, לפעול יחד. האחריות מחייבת אותן להתמודד יחד עם המשבר המורכב, כיוון שיקשה מאוד לממשלת ימין צרה לעשות כן, כשמולה אופוזיציה גדולה, קשה ומאיימת.

לא צריך דימיון רב כדי לשער מה היתה התגובה הציבורית, אילו נתניהו בראש ממשלת ימין צרה היה מציב את הקווים האדומים שהציב אולמרט בעסקת שליט. אילו נתניהו היה מורה להפציץ את הכור הסורי, סביר להניח שהאופוזיציה היתה נוהגת כפי שנהגה מפלגת העבודה בראשות פרס כאשר ממשלת הליכוד בראשות בגין הפציצה את הכור העיראקי. ולמישהו יש ספק אלו נאומים חוצבי להבות היינו שומעים מפי אולמרט, לבני וברק בהפגנת המונים בכיכר רבין נגד מבצע "עופרת יצוקה", אילו ממשלת נתניהו היתה מובילה אותו? האם אנו רוצים שזה יהיה האקלים שבו תתמודד ישראל עם האיום האיראני ועם האיומים מעזה ומלבנון?

רוב מוחלט מהציבור בחר בממשלת אחדות לאומית. מצביעי "קדימה" בחרו במפלגה שהתחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית. הוא הדין במצביעי הליכוד ובמצביעי "ישראל ביתנו". מצביעי העבודה בחרו בברק לתפקיד שר הביטחון והם ידעו מי יעמוד בראש הממשלה הזאת.

האמירה ש"העם בחר ימין – שיקבל ימין" אינה רצינית. האיחוד הלאומי קיבל רק ארבעה מנדטים. מצביעי הליכוד וישראל ביתנו, הבית היהודי וש"ס לא בחרו בדרך של האיחוד הלאומי. רוב הציבור בישראל מבין שבאין פרטנר לשלום, יש לנהל את הסכסוך עם הפלשתינאים בתבונה, בגמישות, לא בהתגרות. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחוכמה, בממשלה שעלולה להתפרק בשל כל מחסום שיוסר, או בשל כל הקלה לפלשתינאים. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחוכמה, כאשר אין לממשלה יכולת אפילו לגלות גמישות טקטית כדי להימנע מבידוד מדיני. אילו היתה בישראל מפלגת מרכז משמעותית, שהיתה יכולה לאזן את הימין הקיצוני, היא היתה יכולה להיות שותפה טבעית בממשלת נתניהו. מאחר ואין היום מפלגת מרכז כזאת, צו השעה הוא צירוף לפחות מפלגת שמאל אחת לממשלה.

ציפי לבני, משיקוליה שלה – בניגוד להצהרות הבחירות שלה אודות הקמת ממשלת אחדות, בניגוד לעמדת בוחריה ובניגוד לרצון חברי סיעתה, מנעה הקמת ממשלה עם "קדימה". יש לקוות שחברי ועידת מפלגת העבודה יגלו אחריות לאומית, ויחליטו על הצטרפות לממשלת נתניהו.

2. ואלס עם בשאר

"מחיר השלום עם סוריה נקוב" – מכירים את המשפט הזה? עשרות שנים של שטיפת מוח הפכו אותו לכמעט אקסיומה: אם ישראל תיסוג מהגולן, יהיה שלום עם סוריה.

בראיון ל"אל-ג'זירה" הציג שר החוץ הסורי ואליד מועלם בהרחבה את גישתה של סוריה לשלום. מסתבר ש"המחיר הנקוב" – נקוב ככברה. אכן, סוריה דורשת נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר נסיגה מכל הגולן ומשטחים נוספים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שאחרי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, כמו חופה הצפון מזרחי של הכינרת, חמת גדר והבניאס. אך המחיר הזה אינו מחיר השלום בשום פנים ואופן. הנכונות הישראלית לנסיגה כזאת, היא בסך הכול תנאי סף של סוריה לקיום מו"מ עקיף.

ומה המחיר שתובעים הסורים תמורת שלום עם ישראל? אומר מועלם: "אם ישראל תיענה בחיוב לתביעה לסגת לגבולות ה-4 ביוני באופן מלא, סוריה תאמר בבירור כי לא ייכון שלום מלא כל עוד ישראל לא תיסוג מהאדמות הלבנוניות והפלסטיניות הכבושות, ועד שלא תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ועד אשר הפליטים הפלסטינים לא יוכלו ליהנות מזכות השיבה לאדמותיהם."

אם ננתח את דבריו אלה של מועלם, ניווכח שגם נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות והקמת מדינת פלשתינאית שבירתה ירושלים לא תביא לשלום עם סוריה. נסיגה כזאת אינה מספיקה, כי מועלם מציג תנאי נוסף: "זכות" השיבה של הפלשתינאים.

כדאי להבין את הדברים לאשורם: התנאי לשלום עם ישראל, הוא מימוש ה"זכות" להציף את כבשת הרש שתישאר מהמדינה אחרי הנסיגה המוחלטת – במיליוני פלשתינאים שיבטלו את קיומה כמדינת יהודית. במילים ברורות יותר – התנאי היחיד לשלום עם מדינת ישראל, הוא ביטולה והעברתה מן העולם.

ומה האמצעים להשיג את השלום? אומר מועלם: "השלום לא יושג אך ורק באמצעים המדיניים אלא גם בתמיכת ההתנגדות. ההתנגדות היא זכותם הלגיטימית של העמים."

"התנגדות" היא שם הקוד לטרור. כך מכנים חמאס, חיזבאללה וכל ארגוני הטרור את פיגועי התופת, את ירי הטילים וכל פעולותיהם נגד אזרחי ישראל.

אז מה היה לנו שם? שלום = השמדת ישראל. תהליך השלום = פיגועי טרור המלווים ב"תהליך מדיני" שמטרתו החלשת מדינת ישראל, או בלשונו של מועלם: "טבעי כי סוריה תפעל תמיד כדי להשיג קלפי מיקוח."

הראיון הזה של מועלם חשוב מאוד. מן הראוי שכל ילד בישראל יכיר אותו. הגיעה השעה שנתפכח מאשליות שלום אך שווא למיניהן.

מה שמטריד במיוחד בדבריו של מועלם, הוא הבנת משמעות הוואלס עם בשאר אסד, שקיים ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט. נכונות ישראל לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 הוא בסך הכול תנאי לקיום מו"מ עקיף. העובדה שהחל מו"מ עקיף, מעידה על כך שאולמרט מסר לסורים התחייבות כזו. אז על מה הם דיברו בהמשך מסיבת האסד?

יש לקוות שממשלת נתניהו, בהתאם להתחייבויותיה ערב הבחירות, תשנה לחלוטין את הקו של אולמרט, ותנהל מדיניות שפויה, אחראית ורציונאלית, לשם שינוי. על הממשלה לעמוד על המשך המצב הקיים, המצויין – ריבונות ישראלית, התיישבות ישראלית וצה"ל על הגולן. בזכות אלה, מתקיים זה 35 שנה שלום דה-פאקטו בין המדינות, לאורך הגבול השקט ביותר של ישראל.