מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3
העורך: מרדכי נאור
מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימוד ירושלים
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן
תמונת השער של החוברת:
 רחוב יונה הנביא בתל-אביב – ציור של ראובן
 
[המשך מהגיליון הקודם]
 
'בתל-אביב אין חנויות'
 
את הווי הגימנסיה, טיולי תלמידיה ומוריה בארץ, וראשיתה של תל-אביב, ניתן לפגוש גם בחלקו הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי של יהודית הררי [1885-1979] 'בין הכרמים' [יהודית הררי: 'בין הכרמים', הוצאת דביר, תל-אביב תש"ז, 1947]. יהודית (לבית אייזנברג מרחובות) ובעלה חיים הררי, שהיה ממורי הגימנסיה – הם טליה וזיו, גיבורי הרומאן, הפורש, בגישה תמימה-למדי ומלבבת, יריעה תיאורית רחבה:
 
שכונת תל-אביב עמדה במלוא בניינה. ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים, על הפיגומים עמדו פועלים ושרו 'כל-נדרי', 'ונתנה תוקף'. וכך היו מונים: 'אחת ואחת', 'אחת ושתיים', 'אחות ושלוש', ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך. ולפעמים עונים בשירה סתתים צעירים:
מי יבנה תל-אביב?
פועלים עברים יבנו תל-אביב!
מי יישר חולות תל-אביב?
פועלים עברים יישרו חולות תל-אביב.
ברחובות נגררים גמלים טעוני ארגזי זיפזיף, שקי מלט ושקי סיד ולבנים, נער נוהג בהם, צועד יחף בחולות הלוהטים ופוזם לקול צלצול הפעמונים שבצווארי הגמלים:
העבודה היא כל חיינו,
מכל צרה תצילנו.
ושיר עונה לשיר, פטיש לפטיש וקרדום לקרדום, ושכונה עברית נבנית והולכת.
עומדת טליה על גג ביתה ומסתכלת בשממה שמסביב ובסוללים דרך במידבר: בני-ישיבה, עורכי-דין, מהנדסים, סוחרים, החליפו אמת התגרים באמת-הבניין, ספר באנך, חיי-הכרך בחיי-עמל, הסירו מעליהם צווארון וכתונת וציביליזאציה מדומה, לבושים הם מכנסי-עבודה קצרים, חזם וגבם ערומים מול שמש לוהטת, עורם ארד, קומתם זקופה, פניהם מביעים עוצמה ורצון ושמחת יצירה.
 

פועלים עברים בונים את תל-אביב
 
מה לה ולאירופה העשירה, הנחנקת ברקבונה ובתפארתה, הממיתה את רוח האדם בשנאת גזעים? כאן מתעורר המזרח לתחייה ועם עתיק בונה לעצמו מולדת חדשה וחיי חברה מחודשים. כאן יש צורך באדם, שיש בו שאר-רוח ונשמה, כאן יש מחסור באנשים, בבונים ויוצרים.
ביתה עומד על גבול תל-אביב, בפינת אחד-העם ורחוב השחר. בעד חלונה היא רואה את הים הגדול, מבוא השמש, ומחלונה עד הים מידבר ריק ושומם, תלים-תלים של חול.
בלילות מותר לתושבי תל-אביב להלך רק מהגימנסיה עד שער הרכבת ברחוב הרצל, מרחוב השחר עד פינת נחלת-בנימין. סגר עליהם המידבר מסביב ובכל פינה אורב בן-המידבר.
נעימים החיים בתל-אביב הקטנה. התושבים מכירים זה את זה ועוזרים איש לרעהו בשעת צרה ובשעת שמחה. לפנות ערב על כל המרפסות רותחים המיחמים, והקומקומים מהבילים, ואת עוברת מבית לבית, מברכת לשלום את היושבים, חוטפת שיחה, שומעת חדשות, לוגמת כוס תה, טועמת מהמטעמים ויודעת מכל הנעשה בשכונה.
בערוב היום יוצאים הנשים והילדים להשקות את הגינות סביב הבתים, ובערב שבת עם הדלקת הנרות תולה השומר את כבלי-הברזל על-יד שער-הרכבת ואין כניסה לבעל-עגלה או לרכוּב על סוס. גם גויים נכנסים לשכונה העברית בשבת ברגל. יום שבתון לשכונה.
בלילי-שבת מתהלכים מורים ותלמידים ברחובות שלובי-זרוע ושרים שירי-שבת ושירי-עם. התושבים עולים אל הגגות השטוחים, מסתכלים בעוברים ושבים, בכוכבי השמיים, בחולות הים, מאזינים ליללת התנים, להמיית הגלים, וחלומים חלומם בהקיץ. ויש אשר יתאספו ידידים אל אחד הגגות והשתטחו על-גבי מחצלות וכרים ושוחחו בדברי תורה וספרות, יספרו בדיחות וחדשות היום וישירו בהשתפכות-הנפש.
בתל-אביב אין חנויות, ואם אתה זקוק לבשר ודגים, ללחם ושאר ירקות, עליך לרדת עם סלך העירה (ליפו – אב"ע) או לשוק נוה-שלום. צועדות הנשים חבורות-חבורות ועוזרות אחת לרעותה לשאת את הסלים, ובדרך מספרות מה בישלו אתמול ומה תאפינה היום, מלמדות זו את זו תפריטים חדשים, מבוססות בחול טעונות סלים מלאים, החום כבד והזיעה שוטפת.
בלילות יוצאים הגברים לשמירה, איש-איש לפי תורו. יש אשר נשים צעירות מלוות את בעליהן, נערות את בחוריהן, ותחת חלונות בתי הידידים שרים 'סרנדה' ופורטים על מנדולינה, ואתה שוכב במיטה ועונה למשורר בסלסול וגומר החרוז.
('בין הכרמים', עמ' 254-256)
 
 
ספרה של יהודית הררי, שיצא לאור ב-1947, הקדים בתריסר שנים את ספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שנכתב ליובל החמישים של תל-אביב, אך התיאורים דומים מאוד, כמעט זהים, וכאשר קוראים את הררי רואים בדימיון את רישומיו הידועים של גוטמן, המלווים את תל-אביב מראשיתה ומאיירים את ספריו שמתארים אותה.
 
 
 

דיליז'נס בתל-אביב הנבנית
 
 
 
נחזור לברנר.
דומה שברנר לא אהב וגם לא שנא דיו את תל-אביב, וזאת משום שהיתה חדשה ונקייה מדי לטעמו, ארצישראלית, אמנם ללא הפגימות והניוון שאותם מצא במושבות הוותיקות וב'יישוב הישן', אך מאחר שרחוק היה מכל התפעלות רומאנטית, דומה שראה בראשיתה של העיר מין יצור מלאכותי למדי ולא התפעל משכונה נקייה ונאה זו של בני המעמד הבינוני והמשכילים, שניצבה לה בין החולות באותו חיוך שובבני של התבדלות מכל הרע והמכוער והעתיק שביפו שכנתה, כפי שהדבר מתואר בציוריו ובסיפוריו המקסימים של נחום גוטמן.
 
כיעורה של יפו, המזרחיוּת – שברנר ראה אותה בהקשר זה כגנאי, כסכנה של טמיעה וניוון בקרב הסביבה הערבית, הזרות של האדם היהודי לנופים הללו, כל אלה עולים בפרקי הסיום של סיפורו משנת 1911, 'מכאן ומכאן' [י"ח ברנר: 'מכאן ומכאן'. מתוך: כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, כרך ראשון] שהוא הסיפור הריאליסטי האמיתי הראשון בעוצמתו, ואולי גם החשוב ביותר, שנכתב עד אז על אודות ארץ-ישראל.
 
ברנר מתאר בין היתר בסיפורו את מערכת כתב-העת 'המחרשה', שנמצאת בחדר קטן אחד על גבול יפו, כנראה בנוה-צדק.
 
בנוה-צדק ובאחוזת-בית גרו, בתקופת התרחש הסיפור, 1909-1911 לערך, ממיטב האינטליגנציה של תקופת העלייה השנייה – ברנר, אז"ר, עגנון, אהרונוביץ', שמעונוביץ', ברש, ש' בן-ציון, דבורה בארון ואחרים. ובנוה-צדק גם היתה מערכת 'הפועל הצעיר', אשר נדפס ביפו. נוה-צדק נחשבה קלת-דעת במידת-מה ומודרנית, לעומת ירושלים המסולעת, המאובקת ועמוסת ירושת הדורות.
כאן נשבו הרוחות החדשות ביותר שבקרב היישוב העברי הצעיר. כאן, ובאחוזת-בית, היתה בעצם ראשיתה התרבותית והרוחנית של ארץ-ישראל החדשה, המודרנית, וכאן גם עוצב אופייה של תל-אביב שלעתיד. במושבות, גם המשכילות כגון רחובות – לא היה מרכז תרבותי כזה. ברש, עגנון, נחום גוטמן ואחרים – עתידים לתת בכתביהם ביטוי לאווירתה הקסומה של ראשית זו: יפו, נוה-צדק ואחוזת-בית.
 
אך לא כן ברנר. הוא ראה בכל תופעה את הצד הפרובלמאטי, המדכא, החולני, את שורשי-הייאוש. תוכחתו היתה מרה. ודאי שכך יש להבין אותו – הוא רצה שהכול, הכול יהיה בצורה אחרת, על יסוד אחר, ולכן תיאר את המציאות כפי שהיא, בעליבותה, ללא כחל-ושרק, מבעד לחלון חדר-המערכת של 'המחרשה':
 
ואובד-עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלות בקרבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצהריים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו 'נרגילות' והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לוויה ערבית-נוצרית, המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-'המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם.
היהודי התימני המחזיר על הפתחים, הלך בצידי הרחוב והביט על ה'לוויה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והחל לפלותה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה.
('מכאן ומכאן', כל כתבי י"ח ברהר, עמ' 364)
 
 

י"ח ברנר בחדר עבודתו בתל-אביב
 
 
המשך יבוא