אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה!
שיר זה, הוא אחד השירים האחרונים שכתב גדול משוררינו, נתן אלתרמן. זהו שיר נבואי ממש, בו חזה המשורר את תופעת הפוסט ציונות והשנאה העצמית, והציג את אבדן האמונה בצדקת הדרך כאיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל.
אלתרמן היה מאמין גדול בצדקת הציונות ובצדקת המלחמה על הגשמתה ועל הגנת מפעלה – מדינת ישראל. לא היה לו כל פקפוק בשאלה מי הצד הצודק במלחמה בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. לא זו בלבד שלא נתן ידו לכל ניסיון להציג את ישראל בצד העוול, הוא נלחם נגד כל ניסיון למצג שווא בנוסח "האיזון הקדוש" של "צדק מול צדק". במאמר שכתב לאחר מלחמת ששת הימים כתב אלתרמן: "בימי המתח שלפני מלחמת ששת הימים כאילו נבקעה לזמן מה קליפתו של סכסוך זה, ודעת הקהל בעולם חדלה, למשך זמן מה, לראות את שני הצדדים המעורבים בו כגורמים שווי אחריות ושווי צדק. לזמן מה ניגלו עיקריו של סכסוך זה, כעמידה של מעטים נגד רבים, של נצורים נגד הקמים עליהם לכלותם, של נאחזים בכברת ארץ, שהיא נחלה ראשונה ותקווה אחרונה, לעומת נחשול של תאוות השמד, אשר חבורת שליטים ערביים עמדה להפכו לשיטפון. ברור שאילו נסתיימה מלחמת ששת הימים לא כפי שנסתיימה, היתה צדקתה של ישראל מתקיימת לעד, והצד הישראלי היה יוצא זכאי מלפני האומות, לאחר צאתו מן העולם. אלא שהניצחון במלחמת ששת הימים שיבש, כידוע, את הדברים. 'הסכסוך' הלך ונסגר שוב על קליפתו, והבדלי צדק או עוולה שבין הצדדים נעשו שוב עניין שאינו קובע."
לאורך כל ימיו כתב, בשירה ובמסה, על צדקת הציונות. בשירתו הלירית ובשירתו הפוליטית, היה נושא דברה של הציונות, כהתגלמות הצדק עלי אדמות. אלתרמן, יותר מכל איש רוח אחר, נשא את דבר צדקת מלחמתה של ישראל והעלה על נס את הלוחמים, את ההקרבה. הוא האיש שכתב את "שירי מכות מצרים" אודות ניצחון ישראל על הערבים; הוא שכתב את "עיר היונה" – האפופיאה רבת ההוד על דור תש"ח. הוא שכתב את "חרב הנצורים" שבו קידש את נכונות ההקרבה של הלוחם למען מולדתו, ועל הנערה והנער בשירו "מגש הכסף", שעליו ניתנה מדינת היהודים. מה הפלא, שאלתרמן הוא אחד המוקדים המרכזיים לביקורתם החתרנית והארסית של גורמים פוסט ציוניים למיניהם.
והנה, דווקא אלתרמן, הוא ולא אחר, כתב בטור השביעי גם את השיר "על זאת". בעיצומה של מלחמת השחרור, אותה מלחמה עליה כתב את מיטב שיריו, נודע לאלתרמן על פשע מלחמה של חיילים ישראליים. ב-19.11.48 הגיב על כך בשיר חריף ביותר, בטורו "הטור השביעי" ב"דבר".
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה. / נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר. / וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה / נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. // וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב: / "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"....וְנִסָה. / רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... / וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
כן, דווקא אלתרמן, אותו אלתרמן, ראה לנכון לחשוף את הפשע, ולתבוע דין. כך נהג בשיר זה, וכך גם במקרים אחרים בהם נתקל בעוול כלפי אויבים או כלפי ערביי ישראל. הוא לא טייח ולא נתן ידו לטיוח. הוא ראה בפרסום הדברים ובהוקעתם שליחות פטריוטית, בדיוק כפי שראה שליחות פטריוטית בשירים שנועדו להציג את צדקת המלחמה.
זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת יַקִּירִים. / יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר, אֵין זֶה סוֹד. / מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים... / טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת! // אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים / בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר! / אַךְ לָכֵן / צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים / לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!
דווקא אלתרמן, שאין כמוהו המפייט על קסם הודה של מלחמת השחרור, דווקא הוא יצא חוצץ נגד ניסיונות הטיוח:
 וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ / וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ / לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה! / בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה! // תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"... / וְירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָּרְאִי.
 את ניסיונות הטיוח, שתורצו ב"מה יגידו בגת" ביטל אלתרמן כפחדנות, שאינה ראויה לעם שגילה גבורה עילאית כל כך במלחמה:
וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת / מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת / שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח, / לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְּגַּת"... / הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!...
 חסר לנו היום קול כקולו של אלתרמן. עם פרסום העדויות של בוגרי מכינת רבין על פשעי מלחמה ועל התנהגות פרועה של לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", באופן אוטומטי התייצבו זה מול זה אלה המנסים להשתיק ולטייח ולהציג את החשיפה כ"שנאה עצמית", ואלה הנתלים בעדויות הללו כדי להשמיץ את צה"ל ולערער את צדקת המלחמה.
לאחר שפירסם אלתרמן את שירו "על זאת", הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון להדפיס את השיר ולחלקו לכל חיילי צה"ל. כן, בעיצומה של המלחמה, הקשה והעקובה מדם במלחמות ישראל, חשוב היה לגדול המנהיגים והמצביאים של מדינת ישראל להעביר את חיילי צה"ל סדרת חינוך מזורזת, אודות גבולות הכוח, המותר והאסור במלחמה. כן, גם בצודקת שבמלחמות יש לשמור על קווים אדומים של מוסר מלחמה ושל טוהר הנשק.
לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רפאל איתן, מיוחסת האימרה (כאשר היה עוד קצין צעיר) שאינו יודע מה זה נשק טהור, הוא יודע רק מה זה נשק נקי. איני יודע האם אכן אמר את הדברים, אך אין ספק שקיימת ברית בלתי כתובה בין פציפיסטים קיצונים לבין מיליטריסטים קיצוניים, השוללים מן היסוד את ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, ומציגים מזוויות שונות את הטענה שמלחמה ומוסר, טוהר ונשק אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא בכדי, אלה ואלה בזים למושג "יורים ובוכים".
נתן אלתרמן הציג את הרף המוסרי – המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים. מלחמה, צודקת ככל שתהיה, אינה מכשירה זוועות ופשעי מלחמה. לעומת זאת, עובדת קיומם של פשעים אלה, אין פירושם שהמלחמה אינה צודקת.
מבצע "עופרת יצוקה" הוא מבצע צודק שאין כדוגמתו. מי ששולל את המבצע הזה, שולל את עצם זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. שמונה שנות ההבלגה עד המבצע, היו בלתי מוסריות – חובתה המוסרית של המדינה להגן על אזרחיה. זו מלחמת מגן נגד אוייב שפשעי מלחמה הם לחם חוקו. במשך שמונה שנים האויב יורה טילים במכוון על אוכלוסיה אזרחית, כדי לזרוע בה פחד והרג, כחלק ממלחמת טרור נגד המדינה ואזרחיה. אותו אויב מבצע פשע מלחמה נוסף, כאשר הוא מתחבא מאחורי אזרחים וילדים והופך אותם מגן אנושי.
זכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה אינן ניתנות לערעור, וכאשר האוייב פועל בכוונה מתוך אוכלוסיה אזרחית, אין מנוס גם מפגיעה, מצערת מאוד, באזרחים ואפילו בילדים.
אין לי ספק שצודק הרמטכ"ל כאשר הוא מגדיר את צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם. כמובן שלא נשווה את עצמנו לצבאות של מדינות דיקטטוריות, ובוודאי ובוודאי לא לצבאות ערב, שטבח אזרחים, כולל אזרחי מדינתם, היא מנת חלקם כמובן מאליו. אולם בכל השוואה לצבאות של משטרים דמוקרטיים, כמו צבאות ארה"ב ואירופה בעיראק, באפגניסטן ובקוסובו, צה"ל עולה עליהם באמות המידה המוסריות שלו אלף מונים.
אין בכל זאת כדי להצדיק התנהגות חריגה ושלילית מצד חיילי צה"ל. העדויות של בוגרי המכינה, ובעיקר העדויות על הרג מכוון של אזרחים, מצמררות ואסור לטייח אותן. חובתו של צה"ל לחקור את העדויות הללו עד תום, ואם יתברר שהן נכונות, יש למצות את הדין עם העבריינים.
והיה מחננו טהור.