אסטריד לינדגרן: "בילבי גרב-ברך", איורים לורן צ'יילד. משבדית: דנה כספי, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, אור יהודה, 2009, 164 עמ'.
 
לכבוד חג האביב שלחה לי ההוצאה שלי, כנרת זמורה ביתן, מתנה נחמדה והיא הספר "בילבי גרב-ברך" [הבנתי שבמקור השוודי שמה היה פִּיפִּי) מאת הסופרת הידועה אסטריד לינדגרן, שכבשה את העולם עם הספר הזה משנת 1945 ובעוד 114 הספרים שבאו אחריו.
על חטאיי אני מודה, מעולם לא קראתי את "בילבי", לא ראיתי את סדרות הסרטים שהופקו בעקבותיה, והספר גם לא היה ברשימת הספרים שעליה גידלנו את הבן שלנו, ושממנו קראנו לו בשעות הערב כדי שיסכים להירדם.
כיום אני מצטער על כך אבל יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא. הסיפור האנארכיסטי הזה כל כך מקסים ומשובב את הנפש, ואני מניח כי התרגום משבדית שעשתה דנה כספי, יחד עם האיורים הצבעוניים של לורן צ'ילד, העשויים בעריכה גראפית מיוחדת שמשלבת טקסט וציור – מביא אותו כיום במלוא הדרו במהדורה החדשה שממחישה את שובבותו. אני מניח שאם טקסט כזה היה מגיע כיום, בשם מחבר אחר, לידי עורך או עורכת בהוצאת ספרים בארץ שאינם מכירים את בילבי – הוא היה נפסל על הסף מהיותו סיפור אנארכיסטי ולא חינוכי! וייתכן גם שהעורך או העורכת היו מציעים לשפר אותו ואולי גם לכתוב אותו מחדש בגישה יותר חינוכית וחיובית.
הקריאה הקלה והמהנה העלתה בי שתי מסקנות:
האחת היא שאולי כדאי לנו, למבוגרים, להפסיק קצת לקרוא את הספרים שכביכול נועדו לנו ורבים מהם ריקים ומשעממים – ולחזור לקרוא ספרי ילדים ונוער שגורמים הנאה אמיתית לילד הנצחי שקיים בתוכנו גם אם יותר ממחצית חיינו כבר חלפה-עברה. בשביס-זינגר אמר פעם כי הילד הוא הקורא האמיתי האחרון שנותר לנו כי הוא לא למד ספרות באוניברסיטה ולא משווה כל ספר לקאפקא, לגרוסמן ולג'ויס, והוא אינו קורא ביקורות על ספרים וגם אינו אישה דעתנית תל-אביבית שמדברת רק על ספרים שגם חברותיה מדברות עליהם – אלא הילד שופט את הספר לגופו, אם הוא מעניין ומהנה אותו, ואם לא. ולכן כדאי לכולנו לשתות ממעיין הילדות והנעורים של הספרים האמיתיים האלה.
והמסקנה השנייה היא שבספרי ילדים מצויינים צריכה לנשב רוח אנארכיסטית ושובבה מאוד, בהחלט לא חינוכית, כי היא מביעה את מישאלות לב הילד/ה והנער/ה ולא את הצנזורה של הטעם ה"טוב" של המורים והמורות וגם של העורכים/העורכות בהוצאות הספרים.
אני עצמי, שערכתי את רוב ספריי במו ידיי מבלי שעורכים מטעם המו"לים הורשו לערוך אותם, ראיתי כיצד כמה וכמה ספרים אנרכיסטים שלי לילדים ונוער נתקבלו בהתנגדות של מורים ומורות. כך למשל, בשנה שהייתי "סופר אורח" שיעשעתי מאוד את מאזיניי הצעירים בקריאת שיריי הפרועים מתוך הספר "50 שירי מתבגרים", ובהפסקות היו מתנפלים על העותק וקוראים אותו מכל צדדיו, אך כאשר ניסיתי לתת אותו מתנה לאחת הנערות, למען הכיתה כולה, בתום המפגש, החרימה אותו המורה מידיה ואמרה שהוא צריך לעבור קודם קריאה ואישור מטעם המורים וההנהלה. מנימת דבריה החמורה הבנתי שהוא לא יוחזר לתלמידות.
אירע לי כך גם כאשר אימהות התלוננו על עופרית בלופרית שלי, שאומרת בספר כי ביום שאבא התגרש מאימא היה היתה הילדה הכי מאושרת בעולם, וכן כשבאו אליי אימהות בטענות מדוע הירקות עושים סלט של בני אדם חיים (ויש גם איור של נורית יובל) ב"לילה בגינת הירקות הנרדמים".
ילדים ומבוגרים, אם וכאשר תגדל רוחכם ותרצו להתחיל לכתוב, אל תשכחו את רוח החופש הנהדרת והאמיתית כל-כך של בילבי!