אין הרבה צדיקים במאורעות אום אל פאחם.
בוודאי לא ערביי ואדי ערה, המרשים לעצמם לנסות לסכל באלימות קשה, ביידוי אבנים על כוחות הביטחון ובהתפרעויות והפרת חוק, את מימוש החלטת בית המשפט בישראל. והרי היתה זו רק אמתלה בעבורם להתפרע – ראינו אותם בזמן "עופרת יצוקה", באירועי אוקטובר 2000 ועוד. כשנמצא התירוץ המתאים, הם מתחילים להשתולל.
הרי אילו רצו להכשיל באמת את מרזל וחבורתו, הם היו מתעלמים מהפרובוקציה שלהם. אילו התעלמו, אלמלא איימו, אלמלא הפגינו, מצעד הימין הקיצוני לא היה מעניין גם את התקשורת. וכך כל הפרובוקציה היתה נמוגה כנפיחה, לכל היותר היתה משאירה שובל של ריח רע. אך מטרתם היתה לעורר מהומות, ולכן הם נהגו כפי שנהגו.
בוודאי שביריוני כהנא והימין הרדיקלי אינם צדיקים. מדובר בחבורת גזענים, שונאי ערבים, הבזים לדמוקראטיה, המחרחרים ריב ומדון. כל מטרתם היתה לעורר פרובוקציה מכוערת ונפסדת, להתסיס את הרוחות ולעורר מהומות, על מנת להחריף את השנאה. מדובר בחבורה, שהשנאה היא פרנסתה, והבעירה – חמצן ריאותיה. אלמלא ידעו שהפגנתם תעורר מהומות של הערבים, לא היה להם עניין בה והם לא היו מקיימים אותה.
גם פעילי השמאל, שלא החמיצו הזדמנות להוסיף עוד קיסם למדורה, רחוקים מלהיות צדיקים. אילו היו באמת אנשי שלום, הם היו מגיעים לאום אל פאחם בניסיון להרגיע את הרוחות, לשכנע את תושבי המקום להימנע מאלימות. אך לא, מי שלחם חוקו הוא דיג במים עכורים, לא יחמיץ הזדמנות פז כזו; הזדמנות להסית, להתסיס ולשלהב את היצרים.
ברית סמויה כרויה בין הפנאטים הכהניסטים מהימין הרדיקאלי – לבין הלאומנים הפנאטים הערביים והפנאטים מהשמאל הרדיקלי – בתעלוליהם הם מזינים אלה את אלה, והורסים את המרקם העדין בין יהודים וערבים בישראל.
האם החברה הישראלית חייבת לתת לפנאטים מכאן ומכאן לכפות עליה את נורמות השנאה ההדדית והאלימות? היכן הוא המבוגר האחראי, שלא יתן לפירומנים הללו לשחק באש הזרה הזאת?
מי מתאים יותר מבית המשפט העליון להיות המבוגר האחראי, שיגונן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מהרסיה ומחריביה? והנה, הבעירה הזאת היא בחסות בית המשפט העליון, שהתיר את הפרובוקציה של מרזל וחבר מרעיו. ניתן להאשים את בית המשפט באחריות העיקרית לאירועי אום אל פאחם, כי ממנו ניתן לצפות לאחריות שאי אפשר לצפות לה מברוך מרזל, מוחמד בראכה ושות'. בית המשפט שהתיר את קיום הפרובוקציה, נהג בחוסר אחריות לאומית.
למה בית המשפט חוזר שוב ושוב על הטעויות הללו? הסיבה לכך היא סולם הערכים עליו מתבסס היום בית המשפט; סולם ערכים שכולו – זכויות. זכויות הפרט, זכות הדיבור, זכות ההפגנה וכו'.
הזכויות הללו חשובות מאוד, אולם כל הורה מתחיל יודע שאין די בסולם זכויות, יש מקום גם לסולם של מחוייבות. כל אדם בוגר מבין, שלצד סיפוק צרכי הפרט, יש צורך בהתחשבות בטובת הכלל.
בית המשפט בעשור האחרון מתנבא בשפה אחת – שיח הזכויות. ובשיח כזה, אכן, זכותו של אזרח להפגין בכל מקום בארץ. אבל בית משפט אחראי, אינו יכול להתעלם מסוגיות כבדות משקל, כמו הסדר הציבורי, טובת החברה, זהות הקהילה וכו'.
נכון, תפקידו של בית המשפט להגן על זכותו של אזרח להפגין בכל מקום במדינה. אך בית המשפט יכול גם להתחשב בכך שאום אל פאחם אינו רק חלק ממדינת ישראל, אלא גם כפר ערבי, ואין כל סיבה שבעולם לאפשר פגיעה בתושביו, במתן היתר הפגנה בכפרם, למי שחותרים לגרש אותם מן הארץ. על בית המשפט לעגן את חופש ההפגנה, אך אין כל סיבה לאפשר מצעד של הומואים בשכונת מאה שערים או במרכז בני ברק, אין לאפשר הפגנה של ערבים בקריית ארבע וכן הלאה. לפני כשנה נערכה בגולן הפגנה של אלון ליאל ועוד כמה עשרות אנשים בעד נסיגה מהגולן. תושבי הגולן, כמובן, לא נהגו כתושבי אום אל פאחם, לא איימו ולא נקטו אלימות. אך המעשה של ליאל זהה למעשה של מרזל – פרובוקציה נפסדת ומכוערת.
בית משפט שאינו ער לרגישויות הללו, שאינו מסוגל להתעלות לראייה רחבה, שככל שהוא מרחיב את תחומי פעולתו בשם האקטיביזם השיפוטי כך הוא מצר את אופק שיפוטו לשביל הצר של זכויות בלבד – מועל בתפקידו.
2. הצד השני של השלום עם מצרים
ביום בו חגגנו 30 שנה להסכם השלום עם מצרים, התפרסמה הידיעה על תקיפת חיל האוויר בסודאן.
בשיח המעניין בעקבות אותה תקיפה, משום מה לא נדונה שאלה אחת – מקומה של מצרים בפרשה.
מה הדרך בה אמורה השיירה, שיצאה מאיראן, להגיע מסודאן לרצועת עזה? מדובר בשיירה גדולה, שקשה להסתיר אותה, שהיתה אמורה לחצות את כל שטח מצרים בדרכה למנהרות ציר פילדלפי. ברור שאין זו שיירה חריגה, אלא מדובר בנתיב פעיל.
האם ייתכן שמצרים אינה מודעת לכך? האם מצרים עושה את הנדרש כדי למנוע זאת?
אין ספק, שבמקרה הטוב, מצרים מעלימה עין מההברחות, ומאפשרת לאזרחים מצריים רבים להתפרנס מהן. במקרה הרע, מצרים נותנת יד לכך.
ישראל שילמה מחיר כבד מאוד למען השלום ממצרים – היא ויתרה על כל סיני עד הגרגר האחרון, אף שמדובר בשטחים שנכבשו מידי התוקפן במלחמת מגן מובהקת. ישראל יצרה תקדים חמור בתולדות הציונות ועקרה שני חבלי התיישבות ישראליים – חבל ימית ומרחב שלמה. כל זאת, למען שלום שנראה אחרת לגמרי מהמציאות המתקיימת בפועל.
השלום הוצג כהתגשמות חזון הנביאים, לפחות כמו השכנות בין ארה"ב לקנדה. דובר על ידידות, על שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, התיירות, האנרגיה, התרבות, הספורט, החינוך ועשרות הסכמי נורמליזציה. כל ההסכמים הללו לא קוימו מעולם, ובכך המצרים רמסו ברגל גסה את רוח השלום.
גם בתחום המדיני מצרים אינה מכבדת את ההסכם. זמן קצר מאוד לאחר השלמת הנסיגה מסיני, מצרים ניצלה את התירוץ הראשון (מלחמת לבנון הראשונה) כדי להחזיר את שגרירה מישראל למשך שנים. מתקפת הטרור הפלשתינאית, לאחר שערפאת דחה בקמפ-דיוויד את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ("האינתיפאדה השנייה" בכיבוסית), נתנה למצרים את התירוץ הנוסף להחזרת השגריר לשנים אחדות. הנשיא מובארק מחרים באופן בוטה את ישראל ונמנע מלבקר בה, בעוד מנהיגי ישראל עולים אליו לרגל, לחלות פניו. לאורך כל השנים מאז ההסכם, מצרים – תוך הפרה בוטה של ההסכמים עם ישראל, מובילה קו קיצוני מאוד של מתקפות מדיניות שלוחות רסן על ישראל, ששיאן היה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, לפני שנים אחדות.
כל זה ידוע, אך כמשקל נגד לעובדות הללו, נשמעת הטענה שמצרים מכבדת את התחייבויותיה הביטחוניות. ואכן, מצרים מכבדת את הסכמי הפירוז, שהם הנדבך המרכזי במרכיב הביטחוני של הסכם השלום.
אבל האם למציאות, המאפשרת הברחות בלתי פוסקות של אמל"ח לארגוני הטרור, לצורך ביצוע פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אזרחים וילדים ישראליים, יקרא שלום?