מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3
העורך: מרדכי נאור
מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימוד ירושלים
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן
תמונת השער של החוברת:
 רחוב יונה הנביא בתל-אביב – ציור של ראובן
 
[המשך מהגיליון הקודם]
 
סקנדינאביה ביפו?
 
לעומת אווירת הנכאים שבתיאור יפו ונוה-צדק ב'מכאן ומכאן', מצויה יפו שחילונית היא במידת-מה, וקלת-דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה 'אחרית' [דב קמחי: 'אחרית', 'במבוא'. נובלות. הוצאת זוטות, ירושלים, תרפ"ט-1929] שנכתבה בידי דב קמחי [1889-1961], שעלה לארץ ב-1908 וחי בירושלים. אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות – כך נפתחה הנובלה שלו 'פגישות', והמשכה, כאילו פירנס במעט, על-כל-פנים – קדם, ל'תמול שלשום' (1945) לש"י עגנון. דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני. אך היא עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי ומתקשר אל בת-דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.
קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה, בנובלה 'אחרית' (1929). חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים.
ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: הייסע, אם לא? – ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשש מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי 'לבקר מידידיו' (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!). המתח שנצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צלה בצהרי אותו יום; חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה; בחזור גילפס לחדרה בערב, הוא מתקבל בחומת שתיקה וזרות מצד ידידיה, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנו בליבו, מונחת כבר-מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה, סופית, אל שפת ימיה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון 'שבועת אמונים'.
'אחרית' בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות, שאין רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדויק את הלך-הנפש של צלה ושל גילפס, הדיאלוגים קצרים מאוד, ומרומזים, והארוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו 'מבין השיטין' – בספר ובקורא גם יחד. כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי הענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים נעוצים בספרות הרוסית והסקאנדינאבית, שהשפעתה רבה על הסופרים הארצישראליים באותה תקופה. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים-בכוח, או 'תועי-עולם' צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם. ב'פגישות', למשל, מצפים 'שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על "הספרות הצפונית" ועל "הצפוניות" שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית-ביטול'...
 ('אחרית', 'פגישות', עמ' 135)
 
 ואילו מלכין עומד ומבאר:
 
אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – 'תרכובת זרה' היא לרוחנו... הצפוניים – הציגו נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי-מצרים... כולם היו – העם כולו מקצהו – 'ויקינגים', ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר 'באריכות' והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם... וכך רמזו המסון ויעקובסון ואיבסן ובירנסן... אבל מה לנו – ולוויקינגים?...
(שם, עמ' 136-137)
 
 

קונצרט ב'תל-אביב הקטנה'
 
יפו, שחילונית היא ורומאנטית מכאן, ושכונותיה נוה-צדק ונוה-שלום, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסופרים הסקאנדינאבים הגדולים, ומנסים לטעת את הרומאנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ-ישראלית שעדיין מתהווה, בארץ שחצייה מידבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים עצמם – האם תיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו?
 
 
תל-אביב כנוה-קיט
 
תיאור חביב, צדדי לעיקר העלילה, המתרחשת בירושלים – אנו מוצאים ברומאן 'האוניות האחרונות' (1923) מאת א' ראובני [1886-1971], [א' ראובני: 'האוניות האחרונות'. מתוך 'עד-ירושלים', טרילוגיה מימי מלחמת העולם הראשונה. הוצאת ספרים מ' ניומן בע"מ, תל-אביב, תשי"ד-1954], חלק אמצעי מהטרילוגיה 'עד ירושלים', הכוללת לפניו את 'בראשית המבוכה' ואחריו – 'שָׁמוֹת'. הסופר גדליה ברנצ'וק (לא, הוא אינו בן-דמותו של ברנר), מגיע ליפו בקיץ 1915, ומבקש דרך לצאת באונייה למצרים, בתקופת המלחמה. הוא מתאכסן אצל ידידו רודניק, ביפו, וביושבו לפנות-ערב על המרפסת הוא מעלה בדעתו את רשמי ביקורו בתל-אביב בת השש לערך:
 
משטחי חול הקיפו את בתי הרחוב הזה, דל הבניינים. אחריהם נראו סמטאותיה הקצרות והמיושבות של 'נחלת בנימין' ורחוב הרצל. ברנצ'וק אך זה בא משם. לנגד עיניו עוד נמשכה התנועה התל-אביבית של בין-השמשות, זו התנועה, ההולכת וחוזרת בלי הפוגות מהגימנסיה עד פסי הרכבת, ומפסי הרכבת שוב אל אותו בית-מידות, הבנוי בסגנון מוּריטני, שהתייצב במרכז העיירה ובמרכז חיי תושביה: כמה מאות תלמידים; משפחותיהם, שנגררו אחר הילדים, חנוונים, בעלי בתי-מלון, בעלי פנסיונים, ומורים, שהתפרנסו מתלמידים ומהתרומות, שנקבצו בעולם בשביל הגימנסיה. מעורבים בקהל המורים והתלמידים, בעלי האכסניות, בעלי-המלאכה וסתם בעלי-בתים, ובאותה שעה עולים עליהם במשכורתם ובערכם החברתי, שהלך וגדל מיום ליום, היו פקידי הבנק היהודי והמשרד הארץ-ישראלי – היסוד השני החשוב בתל-אביב, שהיתה לו נטייה ליהפך ליסוד ראשון. אלה עמדו ממש אצל פי הצינור, המתיז דינרי-הזהב, ומהברק הצהוב של המתכת האצילה קרן עור פניהם, וחוט של חן משך עליהם – מחינם של עוזרי בתי-מסחר נאורים בכרך גדול.
על כן היה לה, לעיירה, מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה, חיי-טווסים, הווי אנשים, שאין עליהם לכתת רגליהם ולעסוק בעסקים כבדים וקשים, וגם לא לכוף את גבם תחת עולה של עבודה גופנית מפרכת. החיים הטובים נתנו לילדי תל-אביב קומה יפה וקלות אברים, ניקיון-לבוש ובהירות-פנים. הם הצמיחו נוה-קיץ עליז על שפת הים. ליושבי העיירה החדשה היה מראה של קהל 'אינטליגנטי' והולך בטל. נולדה התאמה שטופת-האור בין הנוער המטייל, העליז, על-אף רוע-הזמן, הלבן כולו – בשמלותיו, במעיליו, בכובעיו – ובין הרחובות הקצרים והרחבים, המטואטאים נקי. והמדרכות הלבנות, והגימנסיה הלבנה, והחול הטהור, הרך והלבן, אשר מסביב לעיירה, והאוויר החמים, והים ההומה עד-בלי-די, ושמי התכלת הזכים. העין נחה בהשקיפה על הלובן השוחק והרענן הזה. החזה נשם עמוק ומלא. היתה הרגשה, כאילו צמחו פרחי-אביב על-פני שדה ריק. את השדה חרשו וזיבלו לתבואה, לא בהם האשם שלא זרעוהו, שהפכוהו לגן פרחי-נוי, צמחי סרק – אמנם יפים ושובים את העין.
שני האנשים האריכו שבת על הגזוזטרה. השלווה הפזיזה של תחילת הערב, שלוות עיר-ים חמה, ליטפה אותם בנשיבותיה. מבטיהם דילגו על הרחוב ונתקלו בבתים, אשר הסתירו מפניהם את תהלוכת-הטיול, העוברת וחוזרת בין בית-הגימנסיה ובין מסילת הברזל.
גדליה ברנצ'וק העיר הערות:
– כל פעם שאני נקרה בתל-אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא – מקום שאין בו צורך למי-שהוא לעסוק במשהו... לעבוד עבודה כל-שהיא...
– מקום שאין בו צורך לעבוד?... חה-חה-חה... כך, כך... – חזר אחריו רודניק, כשהוא מכחכח וצוחק.
('עד ירושלים', עמ' 217-218)
 
ראובני לועג במידת-מה לתל-אביב הצעירה, שהוא רואה בה מעין נוה-קיט, המתפרנס על הגימנסיה ותרומות העם היהודי, ואנשיו חיים חיים קלים ונקיים, שאינם עומדים בשום יחס לקשי-החיים במושבות, לעוניו של היישוב הישן לשכונותיו, ולחיים היהודיים בירושלים בכלל. כל זאת, על רקע שנתה הראשונה של המלחמה, אחרי החורבן שהמיט הארבה. הקורא בן-ימינו ודאי יחייך לעצמו בקוראו קטע זה, ובהשוותו אותו בעיני-רוחו לאופיה של העיר כפי שנתפתח במרוצת השנים, וכיצד כמה מאפיינים שניכרו בה בעיני סופר בראשיתה הצנועה – לא משו ממנה גם בהיותה לעיר העברית הגדולה בישראל.
 

מורי הגימנסיה
 
המשך יבוא