מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3 / העורך: מרדכי נאור
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן
 
[המשך מהגיליון הקודם]
 
עגנון בין יפו לירושלים
 
יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [העשרים], ולכל אחד מהם חלקו וייחודו בספרות העברית. יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת-דעת היא במידת-מה, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.
ירושלים, אומר עגנון בפרק 'מה בין יפו לירושלים' בספרו 'תמול שלשום' [ש"י עגנון: 'תמול שלשום', הוצאת שוקן, 1952] – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי פלסתר, ואילו יפו יפת-ימים היא. 'ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים – – – ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים ('תמול שלשום', עמ' 397).
ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, ש'המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו' (שם, עמ' 395).
עגנון שהה בארץ-ישראל בשנים 1907-1913, תחילה בנוה-צדק, ושהותו אז פירנסה את הסיפורים ה'יפואיים' שלו – 'גבעת החול', 'לילות', 'אחות' ו'שבועת אמונים' – ואחר-כך בירושלים. באחוזת-בית לא התגורר עגנון מעודו, ורק לייסודה ולשנה-שנתיים מראשיתה של השכונה היה עד מקרוב (אך לטקס המפורסם, המצולם, של העלייה על הקרקע לא הלך, כי היה עסוק אז, לדבריו, בכתיבת סיפור). לא פלא, אפוא, שיפו ונוה-צדק הן המופיעות בכתביו, וכמו מייצגות את אווירת ראשיתה של תל-אביב באותה תקופה.
ואכן 'תמול שלשום' (1945), שנכתב כבר ממרחק השנים, כולו מלא שבחי אורן ויופיין של יפו ושל נוה-צדק לעומת קדרותה של ירושלים, שהכול חנוק בה ומסוכסך והרה-אסון. בנוה-צדק נמצאת סוניה, הבחורה המודרנית, בעלת ההליכות החופשיות בסגנון אותם ימים, שמניחה ליצחק קומר, גיבורו של הספר, לנשקה ולמשמש מעט בחולצתה. ואילו בירושלים חוזר יצחק קומר על החיים החמורים, האדוקים, של היישוב הישן, אל שפרה בת ר' פייש, ואז באה מחלתו כתוצאה מנשיכת הכלב השוטה, ואובדנו.
במכלול הרומאן אין אפוא יחסו הלבבי של עגנון אל נופי יפו וראשיתה של תל-אביב – יחס חיובי כפשוטו, שהרי מדוע נוטש יצחק קומר הוויה חדשה זו וחוזר אל הישן? – הלוא בכך כאילו מטיל עגנון ספק ביציבותו ובחיוניותו של עולם התרבות העברי החדש הזה, המודרני, החילוני ברובו, שתל-אביב עתידה להיות מייצגתו המובהקת ביותר, עד היום.
אך מבחינת ההנאה שבקריאה – מצויים ב'תמול שלשום' כמה מן המקסימים שבתיאורים של הספרות העברית לנופים ולדמויות שעמדו על ערש ראשיתה של העיר העברית הראשונה. הנה למשל תיאורה של יפו, בפרק הנזכר, 'מה בין יפו לירושלים':
 
וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים והרימונים האדומים רעופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים, ובכל יום מביאים ענבים לחים מן המושבות, וכל ענב דומה לכוס יין טוב, והענבים כאן בזול. רצונך, אתה לוקח לך חצי רוטל ענבים, ויושב לך בצילו של אילן בגן הברון, ומגרגר ענב ואוכל, מגרגר ענב ואוכל. רצונך, אתה עולה על גבעה גבוהה וצופה על פני יפו יפת ימים. ועוד זאת יתירה על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם את מוצא חברים. נכנס אתה לבית הקהוה אתה מוצא את עסקני היישוב ואתה שומע היאך מעשי הארץ נעשים.
('תמול שלשום', עמ' 397)
 
חושניות זו שבתיאור – אין למצוא כמותה אצל ברנר, שלא נטה כלל אחר 'הבלים' כאלה, ואילו הלגלוג הדק על עסקני היישוב, שמפרנס דפים אחדים ב'תמול שלשום' – דומה לביקורתו העוקצנית של א' ראובני על הווייתה של תל-אביב בראשיתה.
עגנון כמו חילק עצמו ב'תמול שלשום' בין שתי דמויות. האחת היא גיבורו יצחק קומר, שמשוקעים בו לא מעט נתונים ביוגראפיים דומים לאלה של עגנון עצמו, והשנייה היא דמות כאילו צדדית, זו של חמדת הסופר, שכבר הופיע בסיפורי יפו הראשונים של עגנון, שקדמו ל'תמול שלשום'.
ב'תמול שלשום' מובא תיאור מדוייק של חדרו של חמדת, הוא חדרו של עגנון עצמו, בבית שדומני עומד על תלו במקום עד עצם היום הזה:
 
חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה-צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה-שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית-הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים ויוצאים מתוך החול, וביניהם בית-המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל. פוסעים והולכים בין ערימות החול עד שמגיעים אצל בית הספר החדש לבנות. הגיעו, רואים שורה של בתים קטנים של שכונת אחוה. נפנים לימין ופונים לשמאל. רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באוויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת.
רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לו לעצמו, ויש לו חמישה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המידבר שעליו נבנתה תל-אביב, וחלון אחר פונה כלפי נוה-צדק. – – – על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת. בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם. וכל החצר מוקפת חומה, שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים.
(שם, עמ' 411-412)
 
לפני שנים אחדות הלכנו, חבורת מטיילים בהדרכת שלמה שבא, במדוייק בעקבות התיאור הזה, והגענו עד לבית שבו גר עגנון. איני יודע אם כל הבתים שמצויינים במסלול הזה עדיין עומדים על תילם.
 
 
תיאור הבוקר שאחרֵי
 
באותה שנה שנתפרסם בה הספר 'תמול שלשום' (שחלקים ממנו נתפרסמו שנים אחדות קודם לכן) – הופיע גם הספר 'כעיר נצורה' (1945) לאשר ברש [אשר ברש: 'כעיר נצורה', הוצאת מסדה, מהדורת 1969]. זהו אחד הספרים המקסימים והמלהיבים שבספרות הארצישראלית, וכולו מחרוזת סיפורים מימי ראשיתה של תל-אביב ובעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה עדינה ומאופקת, צ'כובית, אירונית-מעט, רבת-אווירה, וגיבוריהם מתנודדים בין עצב למוזרות. בהערה בפתח ספרו אומר ברש:
 
הריני מוסר בזה מודעה, כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכוונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית-כוללת של הפרבר תל-אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת-העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האונייה האחרונה מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל נא יבקשו 'להעמיד את הדברים על אמיתם'. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.
('כעיר נצורה', עמ' 4)
 
ואמנם היטב מורגש כי מרבית גיבורי הספר, אם לא כולם, אינם רק פרי-דמיונו של המחבר אלא אנשים בשר-ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, ובוודאי לבני התקופה. המספר, שהוא כנראה בן-דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי-הוגן להתייחס לסיפורים אלה רק על-פי דמיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה של ראשית תל-אביב, והלוא ברש עצמו מבקש בהקדמתו שלא לעשות כן, ובכל זאת – כמעט אי-אפשר לעמוד בפני הפיתוי.
 
הנה דמותו האפלה של גילר, המתפרץ בזעקות מקפיאות-דם באמצע הלילה, ומתברר כי 'מודל' לו שימש, ללא-ספק, מנדל בייליס הידוע, אשר לאחר ששוחרר במשפט עלילת-הדם הידועה בקייב, ב-1913, עלה לארץ-ישראל ושם משכנו תקופת-זמן בתל-אביב. ברש מתאר פגישה עימו בשדרות רוטשילד, בשנה האחרונה למלחמת העולם. גילר-בייליס היה כנראה דמות מוכרת בתל-אביב. אדם קצר-רוח ומר-נפש. שפתיו עבות. עיניו עכורות מאחורי משקפי זהב כבדים, והוא אינו חדל לספר, בפעם המאה ואחת, את כל פרשת מאסרו ועינוייו ומשפטו. וכך נעשה מיטרד, מלא תלונות על עם ישראל, מעייף את שומעיו בכך שאינו חדל לרחם על עצמו, וטענות יש לו גם כלפי הברון רוטשילד, אשר עזר לו בקיצבה חודשית, ועתה, בגלל המלחמה בין צרפת לבין תורכיה וגרמניה, פסק התשלום להגיע. מדוע לא שלחוהו לאמריקה? – מתלונן גילר. וכי ציוני הוא? למה הביאו אותו לכאן. הרי עתיד הו לגווע ברעב, הוא ובני-ביתו עימו.
 
והנה דמותו של הסופר פלאם, הוא ברנר, ושניים מידידיו, זרחי הוא א"ד גורדון וּולוויל שילוני – ברל כצנלסון. והנה רעייתו של ראש הוועד של תל-אביב, שאין לטעות בזהותה, והרופא הביל"ויי ד"ר ציפין, הוא ד"ר חיסין, והעסקן-הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי (מרדכי בן הלל הכהן), והמורים, ומנהלי-הגימנסיה, ועוד גלריה של דמויות שזיהויין כבר אינו קל ואולי גם אינו חד-משמעי, אם משום שלא הותירו רישומם בתולדות-היישוב ואם משום שמרבית הזוכרים אותן בשר-ודם כבר אינם בין החיים ואין מי שיפענח זהותן לנו.
 
כך למשל הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה, מבעד לחלון, אישה ערומה (סיפור דומה עתיד להופיע ב'עיר קטנה ואנשים בה מעט'). הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי המלחמה. הרצאתו של הפרופסור-האורח שמיץ באולם 'עדן', בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו (הופנקו?). זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. סניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין, הנוסעת בחצות-הלילה מפתח-תקווה אל הקאימקאם ידידה בתל-אביב כדי להשיג רשיונות-ישיבה לקבוצה ממגורשיה של העיר, היושבים בזיכרון-יעקב. וכל אלה על רקע המאורעות הידועים שעברו על תל-אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר פרשת הגירוש, פינוי העיר מכל תושביה, בצו השלטונות הצבאיים התורכיים, בהתקרב אליה החזית האנגלית מדרום, באפריל 1917.
 
 
 

 
תל-אביב הריקה, אחרי הגירוש
 
 
 
 
 
אחת התמונות היפות בספרו של ברש מעלה לילה בפרבר, הוא אחוזת-בית, לאחר חמישה ימים רצופים של גשמי-זעף וסערות.
 
הנה תיאור הבוקר הצח שלאחריהם:
 
מקץ היום החמישי, בשעה מאוחרת בערב, טהרו השמיים והלבנה במלואה יצאה להאיר את הארץ, הביטה באהבה אל בתי הפרבר ושפכה אורה על החולות החלקים והטילה גשר של כסף על הים הגדול והשומם, שגליו עוד חמרו ולא יכלו לשתוק מזעפם הארוך. והצינה לפתה את הבתים הרטובים, והאילנות הרבים רססו, רובם מרופטים מן הסערה וירקותם נראית כמעט שחורה. באמצע רחוב הרצל היתה מוטלת קאזוארינה כבדה, שנעקרה עם שורשה וחסמה את המדרכה בפני העוברים. השלוליות כבר אזלו, אך הן סחפו את עפר הכביש והניחו אחריהן ערוצים שבורים, שגילו צינורות של מים וחול מלבין לאור הלבנה.
 
נפתחו כמה דלתות ותריסים ואורות הנפט והשמן שבבתים ניצנצו החוצה קטנים וחרדים. את הלוקס שברחוב לא הדליקו, מאחר שנתלש ונופץ אל העמוד והריהו תלוי שבור ומדולדל. מפני השעה המאוחרה לא יצאו מהבתים אלא מעטים, ובתוכם תלמידים מיספר של בית האולפן [הגימנסיה], שרצו מן הפנסיון שלהם באלכסון הרחוב אל בית הרופא ד"ר ציפין, שבנותיו היו חברותיהם. מבית הרופא הזקן, בדובר רוסית, חביב הפרבר (הוא גוייס והולבש בגדי-שרד של יוז-בּאשי ונשלח לבאר-שבע), הגיעה נגינת פסנתר עליזה וקולו של המורה לציור, הרווק הבוהמי שבע-הימים ורעב-החיים, ניסר משם, בהתאמצותו לסדר משחק 'שיש לו טעם', והדבר לא עלה בידו. אז כעס על חניכיו וציווה עליהם ללכת הביתה, שעליהם להשכים קום ללימודים. וכשצילצלה שעת חצות מיהרו הנערים לפנסיון הקר, זוקפים צווארוניהם וטומנים ידיהם בכיסי המכנסיים הצרים. האורות בבתים כובו, והפרבר, שצריך היה להקיץ מחר לחיים חדשים, חיים של שמש ויובש ותנועה, נמסר כולו לרשות הלבנה, שהשגיחה עליו ועל גושי העננים הצחורים, הריקים, העוברים עליה בדרכם לשוב אל אוצרם הנעלם.
 
והבוקר הבא היה נפלא במינו, בוקר שכמותו ידע רק הפרבר העברי הצעיר על החולות ועל שפת הים שבצפון יפו. השמיים היו גבוהים, עמוקים ודקים מאוד, כאילו נמתחו מחדש; המדרכות וכביש האבנים, שהיה מקולקל ופרוץ במקומות רבים, רחוצים ונקיים, והבתים הקטנים עם גגות הרעפים, שמפני הלחות העמיקו אדמומיתם, נראים כמחייכים מעונג על מעט הירק הרענן והרוסס אשר בגינותיהם. ממקומות נִשְפִים, מעבר למשטח החולות החלק והנקי, המלבין עתה משמש החורף כיריעת בד פרושה לליבון, נראה הים המוליך את גליו העייפים מחמשת ימי הגעש, חציים עכורים וחציים כחולים, ורעמות-קצף צחורות מתנודדות עליהם. שטח המים פתוח עד לאופק ואין עליו סימן של כלי-שיט, ורוח דקה וחדה נוּשבת משם ובאה, כנושאת בכנפיה אבקת מים מלוחה וקרה לצרוב כל פנים.
('כעיר נצורה', עמ' 19-20).
 
המשך יבוא