מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3 / העורך: מרדכי נאור
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן
 
[המשך מהגיליון הקודם]
 
 
סיפורו של קלדם
 
נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים-חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע-לכול – נשכח מכול.
 
בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור 'איש וביתו נמחו' [אשר ברש: 'איש וביתו נמחו', המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב'כעיר נצורה', באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב'איש וביתו נמחו', אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.
הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם. ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – 'בתל אביב על החולות' [ציונה רבאו-קטינסקי: 'בתל-אביב על החולות', הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ'מר, מראשוני תל-אביב.
 
בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס 'האבות המייסדים', שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.
 
יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם-קל, קל-דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת-העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל-אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת-בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת-החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.
המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני-צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש-עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.
 
קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.
 
 
 
 
המיתוס של תל-אביב
רבים מן הנופים והדמויות המופיעים ב'תמול שלשום', ב'עיר נצורה' ובספרים אחרים מראשיתה של תל-אביב – שבים ועולם בספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' [נחום גוטמן: 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. הוצאת דביר, 1959], שהופיע בשנת 1959, ליובלה החמישים של תל-אביב. המיוחד בסיפורים המקסימים האלה על ראשיתה של אחוזת-בית הוא, שגוטמן היה ילד ונער שעה שנתרחשו כל המאורעות הללו, בשנים 1905-1918– מעלותו של נחום בן השבע עם משפחת אביו הסופר ש' בן-ציון [שמחה-אלתר גוטמן] לגור ביפו, בנוה-צדק ובתל-אביב, ועד סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.
ברנר, עגנון, ברש, א' ראובני ואחרים – כבר היו אז בבחינת דמויות של סופרים, ופרקי-חייהם שבטרם עלותם ארצה היו בעלי משמעות מכרעת לעולמם הרוחני וליצירתם. לא כן נחום הילד, שעתיד היה לכתוב בגיל מבוגר יותר – על עולם ילדותו שבטרם עלותו ארצה, ונתאהב מיד והזדהה לגמרי עם נוף המזרח, עם הים, החולות וכחול-השמיים, וכך ראה בראשיתה של תל-אביב מעין התחלה חדשה, עיר שצומחת על החולות, ללא עבר, ללא נטל הגלות, הווייה שכולה ארצישראלית, נלבבת ורבת-קסם, עד כי כיום כמעט שאין להפריד את ראשיתה של תל-אביב מן האגדה החיה, כמעט המיתוס, שהציב לה נחום גוטמן בציוריו ובסיפוריו.
כך הווי הגימנסיה 'הרצליה', שברנר ראה בו את הרופס, הבוסרי והנלעג – קיבל אצל גוטמן את קסם הנעורים הארצישראליים שהיו כביכול חד-פעמיים בראשונותם, כמתואר גם בספרי העלילה שכתב וצייר לבני-הנעורים: 'החופש הגדול או תעלומת הארגזים' ו'שביל קליפות התפוזים'. גם מלחמת-העולם הראשונה והגירוש מתל-אביב, שגוטמן נתנסה בהם כצעיר, מצטיירים בספריו מתוך איזו גישה משועשעת ותאבת-חיים, ובכושר ציור לשוני מעולה, שהוא אחד משיאיה של הפרוזה העברית עד היום מבחינת סוד הניקיון, הפשטות והריכוז שבתיאור.
כשכתב, לימים, את 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' – לא נתכוון להעלות סיפור-בדוי, ומשום כך גם כמעט שלא שינה את שמות הדמויות האמיתיות המופיעות בסיפורו, וביקש להעלות, ממרחק יובל השנים שחלף, את מראות נעוריו בראשיתה של העיר.
 
כך למשל תיאורו של רחוב הרצל, הרחוב הראשון באחוזת-בית, תיאור שנעשה, במילותיו ובציוריו, בכמה וכמה נוסחים, לחלק בלתי-נפרד מן המיתוס על ראשיתה של העיר:
 
זה ציור המראה את רחוב הרצל, בתחילת בניינה של תל-אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא, ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש-הוועד דיזנגוף. כמה קווי נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי ציפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בניין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגודלו.
 
מצד ימין מזדקף מגדל-המים בעל שני הדוודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזיכרון למייסדי השכונה בשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה היה ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבניין המוזיאון של תל-אביב (שבשדרות רוטשילד – אב"ע].
 
בתחתית  הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום שישי שרשרת-ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצויירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה עוד אספר בהמשך דבריי.
(עיר קטנה ואנשים בה מעט', עמ' 7, עמ' 16)
 
 
 
 

 
 
כל תל-אביב כולה
 
 
 
נחום גוטמן – המשורר בפרוזה
 
תמונה נוספת, מקסימה אף היא, היא זו הנותנת לנו מושג על דמות שכבר פגשנוה פעמים אחדות בתיאור ראשיתה של העיר, הד"ר חיסין, הביל"ויי לשעבר, רופאה של השכונה ואחד מראשי עסקניה. (לא מכבר הופיעו בתרגום עברי מרוסית פרקי כתבותיו המרתקות מביקוריו בארץ בשנת התשעים של המאה הקודמת, בספר 'מסע בארץ המובטחת'. תיאורי תל-אביב כמובן אינם בו, אך תיאוריה של יפו באותה תקופה הם מן היפים שקראתי בספרות).
והנה כאן תמונתו של הד"ר חיסין, הפעם כגיבור, והיא מלמדת אותנו גם על יכולת ציורו המופלאה של נחום גוטמן, ועל יכולתו לקסום לנו בהעלאת דמות ותקופה שלמה באמצעים חסכוניים להפליא:
 
את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים, ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו, היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכת-קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים.
הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה.
('עיר קטנה ואנשים בה מעט', עמ' 32)
 
 
 

 
 
ד"ר חיסין – מלפנים ומאחור
 
 
אף שלא כתב שירים, דומה שאין כגוטמן משורר-בפרוזה, לא רק בציור, של תל-אביב, כדברי הסיום ל'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שמיוסדים על אפיזודה אחת, על רושם בלתי-נמחה שטבעה בנפשו של הילד אחת מדמויות הגיבורים של עולם ילדותו:
 
– רבותיי, אני יודע כי נאום אינו ספר-זיכרונות. אבל אני זוכר את הנעליים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא 'תתגלשנה' לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי-סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור-הסיד, הרתית רגליו, פשט צווארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפייה שבעינו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.
– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעות הבוקר, באין-סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אופייה של תל-אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחייך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית-ועד-העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדרי-הישיבות של ועד-העיר – הילדים היו פוקחים עיניים ומתפלאים כיצד התקפלו בבניין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול, לכן אני אומר: תל-אביב! חקקי זיכרונותייך על לבבות צעירים. בתל-אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיוון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדת רגלינו אחריהם בביטחה.
(שם, עמ' 262)
 
אלה היו תמונות אחדות שהציבה הספרות העברית מראשיתה ומלפני-ראשיתה של העיר תל-אביב, והן עומדות כמעט כולן בסימן השפעתם המכרעת של סופרי דור העלייה השנייה. אחריהם בא דור סופרי העלייה השלישית, ודור תש"ח, ודור המדינה ואילך – והעיר פשטה ולבשה צורה וסגנון בספרי כל אחד מבני הדורות הבאים שעסקו בה (גם אני חטאתי ברומאן שמתרחש בה כמעט כולו, וזאת בהיותה כבת שבעים – 'השקט הנפשי') – ואולם דומה כי לעולם לא חזרו עוד נופיה ודמויותיה להיות כלולים במכנה-משותף כה קרוב, וכה דומה בתיאורי מספּרים שונים, כפי שאכן נראו בעיני הדור הראשון שתיאר אותה.
 
(כל האיורים המלווים רשימה זו הם של נחום גוטמן)
 
[אפשר לקבל את כל החומר בצרופה לפי בקשה באי-מייל מהמזכירה שלנו ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ שהרשתה לנו להכשיר גם אותה לפסח ולקרצף את שדי החמץ הגדולים שלה עם הפטמות החומות-כַּלחם בפיילה של ההגעלה של הכלים של המושבה והסופר אלימלך שפירא מחבר הרומאן "הבלנית נכוותה" מאוד עזר לנו]