"הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל."

מה משמעותו העמוקה של הטקסט הזה, אותו אנו שרים בתחילת סדר הפסח?

התרגום לעברית של הטקסט הוא: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל רעב יבוא ויאכל. כל נצרך יבוא ויפסח. השנה אנו עבדים. בשנה הבאה – בני חורין. השנה אנו כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל. [הסיבה לכך שהטקסט הוא בארמית, היא ששפת הדיבור היתה ארמית, וכדי שכל נזקק וחסר בית ישמע וידע ויוכל להצטרף לסדר. מגוחך שאנו ממשיכים לקרוא את הטקסט בארמית. ראוי היה, שבכל פזורה הטקסט יקרא בשפת המקום, ובישראל – בעברית].

ההגדה הקיבוצית, שעוצבה לפני למעלה מעשרים שנה [יצאה לאור בתשמ"ה 1985 במלאת יובל להגדה הקיבוצית] – בידי צוות בראשותו של אריה בן גוריון זצ"ל, מייסד ארכיון החגים (היום – מכון "שיטים") התמודדה עם סוגייה אחת שמעלה הטקסט הזה, סוגיית "השתא הכא". הרי אם רצוננו בסדר משמעותי, אם איננו קוראים את הטקסט מצוות חכמים מלומדה, אלא באמת ובתמים אנו מנסים להתחבר אליו, איננו יכולים לשבת השנה בארץ ישראל ולשיר שהשנה אנו "כאן" בגלות ובשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. הנוסח החלופי הוא "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל." היופי בנוסח הזה, הוא נאמנותו למסר המרכזי שהטקסט מביע, תוך התאמתו למציאות חיינו. אמנם אנחנו כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, ובכך אנו גאולים. אך זו רק אתחלתא דגאולה, כל עוד מיליוני יהודים חיים עדיין בגולה. אנו מייחלים לכך שבשנה הבאה כל היהודים יעלו לארץ ויחיו כיהודים חופשיים במולדתם.

בעוד אב"ג שינה את הפסוק המתייחס לגאולה הלאומית, הוא לא נגע בפסוק הנוגע לגאולה החברתית – "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין." בעוד מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה לאומית, הבין אב"ג שטרם הגענו לאתחלתא דגאולה חברתית. ואם כך בשנות ה-80 המוקדמות, קל וחומר היום. כאשר המצב החברתי החמיר, העוני גבר, הפערים העמיקו, מערכת החינוך – פאר היצירה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים שלה נמצאת במשבר מתמשך, ואנו נמצאים בעיצומו של מיתון שבו המונים מאבדים את מקום עבודתם ואת מטה לחמם, ניתן לשיר ללא הסתייגות "השתא עבדי".

לא, איננו עבדים לפרעה במצרים. העבדות בימינו אינה עבדות במושגים ההם. אך יש בישראל כיסי עבדות – סחר בנשים, עובדי קבלן בתנאים מחפירים, אנשים ששכרם מולן לאורך חודשים ושנים, אנשים ששכר עבודתם אינו מאפשר להם קיום בכבוד, עובדים זרים החיים בתנאים קשים מנשוא.

וכאשר רבים כל כך בינינו אינם בני חורין, אנו כקולקטיב לאומי, איננו יכולים לראות עצמנו בני חורין. זו משמעות הסולידריות החברתית.

בטקסט "הא לחמא עניא" שלוש אמירות מרכזיות. האחת היא שכל רעב ונזקק מוזמן לשבת עימנו בשולחן הפסח. השנייה היא הכרה במציאות החברתית הקשה על פיה אנו עבדים למעשה, והחזון הוא שנהיה בני חורין. השלישית היא הכרה במציאות חיינו כגולים והצבת חזון של גאולה לאומית.

ניתן להתייחס לכל מסר בנפרד. המסר הראשון הוא הסולידריות החברתית והקריאה לכל אחד מאיתנו לתמוך בעניים שבקרבתנו. הפיתרון שמציג המשפט הזה הוא צדקה – העני והרעב נשארים עניים ורעבים, אך חובתנו לסייע להם, להזמין אותם לסדר, לתרום להם מצרכים לחג. אך אין כאן שינוי חברתי של ממש.

המסר השני הוא מסר של שינוי חברתי, של תיקון עולם. אנו חותרים לעולם שאין בו עבדות, עוול ועוני. זהו מסר של צדק חברתי.

המסר השלישי הוא מסר של שחרור לאומי.

היפה בטקסט, הוא החיבור בין שלושת המסרים הללו, כשלושה מסרים שאי אפשר להפריד ביניהם.

הסולידריות החברתית הבסיסית, האכפתיות של אדם כלפי אדם אחר, כלפי שכנו, הערבות ההדדית בקהילה, הנכונות להתנדב ולתרום, החברה האזרחית, המגזר השלישי, כן, הצדקה – הם הבסיס לכל שינוי חברתי. ללא הסולידריות החברתית הבסיסית הזאת, אין ולא יהיה שום שינוי חברתי. מי שבז לסולידריות הזאת, ורוצה להשליך הכל על המדינה, על הממשלה, כאילו רק בידם להביא לתיקון חברתי, מחמיץ את העיקר. החברה קודמת לממשלה והסולידריות החברתית קודמת למדינת הרווחה וחשובה ממנה.

אולם אין די בסולידריות החברתית הוולונטרית. היא כשלעצמה, לא תביא לתיקון עולם. הנדבך הבא הוא הביטוי המדיני של הסולידריות החברתית – מדינת הרווחה. מדינת הרווחה מבטיחה חינוך, בריאות ורווחה לכול והיא כלי לתיקון עולם ולשחרור חברתי. המשבר אליו נקלע העולם כולו, פרי באושים של הקפיטליזם הפרוע ומשולח הרסן, מחייב שינוי וחזרה לאחריות ציבורית על החברה והכלכלה. החלטות פסגת ה-G20 בשבוע שעבר בלונדון, הן סימן דרך בכיוון המתחדש.

הנדבך הבא – אין שחרור חברתי ליהודים אלא במסגרת שחרור לאומי של העם היהודי. סוציאליזם שאינו לאומי, הוא סוציאליזם עקר וחסר תוחלת. את הצדק החברתי ראוי לקיים במסגרת מדינת הלאום. אין שחרור חברתי אמיתי של יהודים, אלא בציונות, במדינה היהודית העצמאית בארץ ישראל.

אולם לא יהיה שחרור לאומי אמיתי, גם כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וחזקה וגם אם כל היהודים בעולם יחיו בה, אם לא תהיה מושתתת על צדק חברתי. בימי הקרבות הסוערים, הקשים והעקובים בדם של מלחמת העצמאות, בן גוריון הקפיד בכל נאום ובכל מאמר להזכיר שאין זו מלחמה על הקיום הפיסי בלבד, אלא מלחמה על מדינת מופת שתהיה אור לגויים, או בלשון מגילת העצמאות – היא תהיה מושתתת על ערכי הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

אנו פותחים את סדר פסח – חג החירות הלאומית והחברתית של העם היהודי, בהתייחסות לרעב ולנזקק. משמעות האמירה היא שכל עוד יש בתוכנו רעבים ועניים, כולנו עבדים, איננו בני חורין. וכל עוד איננו בני חורין, איננו בארץ ישראל, במובן העמוק של המושג, גם אם פיסית אנו חיים על אדמתה.

2. איני חסיד שוטה

בתגובה למאמרי "ככה הוא ינהיג את המדינה?" (גיליון 433), בו תקפתי בחריפות את בנימין נתניהו על הדרך בה הקים את ממשלתו, הגיב אהוד בן עזר כך: "כל מי שלא חדל להשמיץ את אולמרט, כמוך, ולעשות לו לינץ' תקשורתי ולראות בממשלתו את הגרועה שבממשלות – כדאי לו לשתוק עכשיו כי ממשלת ביבי-ליברמן היא העונש המגיע לכם על מה שעשיתם לאולמרט!"

אני רואה לנכון להצביע על ההבדל המהותי בין גישתו של אהוד בן עזר לפוליטיקה לבין גישתי. אהוד הוא חסיד שוטה של אולמרט. לאורך כל תקופת כהונתו של אולמרט כראש הממשלה, מעולם לא השמיע בדל של ביקורת עליו, אלא רק הילל, שיבח, פיאר, רומם, הידר וקילס את נשוא הערצתו. כל ביקורת על אולמרט הוא דחה בבוז. כאשר אולמרט נהג בניגוד מוחלט להשקפותיו הפוליטיות של בן עזר (למשל – ניסיונו למסור לסורים את הגולן) הוא הסביר זאת כטקטיקה מתוחכמת שנועדה להטיל את האשם על הצד השני. כל מידע על מעשי שחיתות ועבירות פליליות של אולמרט הוא דחה כקש וגבבה. כאשר נגמרה חקירה נגד אולמרט ללא כתב אישום, הוא הציג זאת כהוכחה לכך שכל החקירה היתה מלכתחילה עורבא פרח. כאשר הוגש כתב אישום, הוא יצא בחריפות נגד מי שהגיש את כתב האישום. יש להניח שאם יורשע אולמרט בבית המשפט, בן עזר יצא בחריפות ובבוז נגד בית המשפט, שאינו מבין את המובן מאליו – שאולמרט צח כשלג ואינו יכול, לא לחטוא, לא למעוד ואף לא לטעות.

גישתי לפוליטיקה שונה לחלוטין מגישתו של בן עזר. איני חסיד של איש, איני מעריץ איש. אני בוחן כל מנהיג לגופו, תומך בו כאשר הוא ראוי לתמיכה ומבקר אותו כאשר הוא ראוי לביקורת. אכן, תקפתי בחריפות את אולמרט ואני רואה בו ראש ממשלה גרוע ביותר, אך לא היססתי לכתוב בשבחו כאשר היה ראוי לכך, כמו על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה (לעומת ביקורתי על הדרך הקלוקלת שבה ניהל אותה), התקפת הכור הסורי והתעשתותו ברגע האחרון במו"מ על עסקת שליט והצגת קווים אדומים במו"מ.

הדרך בה ניהל נתניהו את המו"מ הקואליציוני והדרך בה הרכיב את ממשלתו, ראויה לכל גנאי ולכן גיניתי אותה. לא אהסס לתקוף אותו, לבקר אותו על כל שגיאה, על כל מחדל ועל כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמי. עם זאת, לא אהסס לשבח אותו ולברך אותו על כל צעד נכון, על כל הצלחה ועל מדיניות שתתאים לעמדותיי.

זאת שליחותי כפובליציסט; לומר את דעתי כמות שהיא ולנסות להשפיע על פי השקפתי.

ובאשר לאולמרט – כמו קאטו הזקן מזכיר לנו אהוד בן עזר מידי שבוע בשבוע שעוד נתגעגע לאולמרט. אין מצב שאתגעגע לאולמרט. גם אם נתניהו יהיה כישלון מוחלט וגם אם יתעלה על עצמו ויצליח להיות יותר גרוע אפילו מאולמרט, עדיין לא תהיה כל סיבה להתגעגע לאולמרט, כיוון שאין כל סיבה להתגעגע לדבר רע.

אהוד: אם יש מי משנינו שהוא עבד לדיעותיו הקדומות ולהשקפותיו הפוליטיות אתה הוא זה – ולא אני. שנאתך לאולמרט מעבירה אותך על דעתך ואינך רואה איזה ראש ממשלה מעולה הוא היה לעומת הסמטוכה של היום. אתה עוד תתגעגע לאולמרט. אני מבטיח לך שתתגעגע! ואני לא "חסיד שוטה" של אולמרט, אני הערכתי נכון את המצב הפוליטי שבו נתונה ישראל, ואת האסון שבקמפיין ההדחה של אולמרט, ולכן כתבתי ביושר ובפיכחון כל מה שכתבתי, והיום יותר ויותר אנשים נוכחים לדעת עד כמה צדקתי וכיצד הם הולכו שולל על ידי התקשורת וגורמים אינטרסנטנים עתירי כספים (דוגמת המממנים של "ישראל היום") שפעלו נגד אולמרט והמליכו עלינו את ביבי. כן, אתה עוד תתגעגע לאולמרט. אני מבטיח לך שתתגעגע, וכל פעם שאתה מעביר ביקורת על ביבי אתה אשם לא פחות ממנו כי סייעת לו בהפלת אולמרט.

3. רגע אחד של אושר

בימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה, הובילו מתנ"ס הגולן וועד יישובי הגולן את מבצע "מהגולן באהבה". מידי יום ירדו מאות מתנדבים מן הגולן לפעולות סיוע בקריית שמונה, צפת, טבריה ויישובים אחרים. פעילות זאת נמשכה גם בימים האחרונים של המלחמה, כאשר קטיושות נפלו גם ברחבי הגולן.

במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק על הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים," היא לחשה לי. "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים."

מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל," הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ," הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.

עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש, היתה אירוע מיוחד. קריית שמונה נראתה כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמיים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.

מי המשוגע הזה שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה זה רחוב הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו.

"אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה.

"במקרה, נשארה לי חבילה אחת," הוא השיב לי, "איזה מספר אתה צריך?"

 "אין לי מושג," השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי לאישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?", שאלתי והושטתי לה את החבילה. "המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה," היא השיבה לי.

גם היום, כעבור שנתיים וחצי, עדיין בשרי נעשה חידודין-חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה, שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.

"באת אליי מן השמיים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים," היא אמרה לי.

מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צילצלתי לאשתי, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה.

בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך".

ועוד רגע מרגש. באחד מימי שישי ירדה משלחת גדולה מאוד, של כשישים מתנדבים מן הגולן לצפת. בראש המשלחת עמד ראש המועצה אלי מלכה, הוא עצמו בן צפת.

התחלקנו לחוליות והתפרסנו לעבודה בשכונות השונות של העיר. הקבוצה שלי פעלה במרכז הקליטה של העולים מאתיופיה. פרקנו שם את המצרכים – ארגזי פירות, שקי תפוחי אדמה, שישיות של "מי עדן", מוצרי מזון שונים לצד צעצועים, ספרים לילדים ועוגות שאפו נשות רמת מגשימים שנסעו איתי, עם ציורים של ילדי היישוב. הנשים מרמג"ש ירדו למקלטים והפעילו את הילדים ביצירה, במשחקים ובשירה. הן ערכו להם קבלת שבת כדת וכדין.

היתה איתנו אישה נוספת, מלכה מאבנ"י אית"ן. מלכה היא אחות, העובדת במיון ב"פוריה". מלכה ביררה אצל האחראים במקום האם יש בעיות רפואיות. היא נענתה שיש מכת כינים בקרב הילדים.

חיש קל היא פתחה קליניקה מאולתרת והחלה במבצע ביעור כינים. כל הילדים המכונמים נשלחו אליה בזה אחר זה לטיפול. כשסיימנו את פעילותנו, לאחר שעות אחדות, וחזרנו הביתה, היא עוד נשארה שם. הרי לא כל הילדים טופלו. היא אישה דתייה. היה זה ערב שבת. אבל איך היא יכולה לעזוב, בטרם סיימה את מלאכת הקודש שלה? ואני חשבתי, שהנה, זאת היהדות האמיתית. זו המשמעות האמיתית של השבת. זו המשמעות האמיתית של שמירת מצוות.

ובמוחי הדהד סיפור רחוק, שאיני זוכר את פרטיו, על אחות באחת ממלחמות ישראל, שזכתה לכינוי: "המלאך בלבן".