אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,
גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.
נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי
מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.
 
כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ
וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.
וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-
הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.
 
אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,
כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.
אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן
עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...
 
(נדפס במוסף הספרות של "דבר" ז"ל)