בּגליון המכתב העִתִּי הקודם (435) וכן בגליון מוּקדם יותר (433) הוּצפתי בשבחים שקטונתי מלהיות ראוּי להם, הן בּנדיבוּת-ליבּו של אמציה פורת והן בּשיפעת פירגוּניו של מתרגם-השירה יואל נץ. גורקי אמר פּעם כּי הסיבּה היחידה שמוּתר לו לסופר להיות שֹבע-רצון מעצמו היא זאת שלעולם אינו שֹבע-רצון מעצמו... ואילוּ חכמי האוּרולוגיה מזכּירים לנו לא פעם כי על ה"אוּרֵאָה נטה ללוּן" לרדת (לָאסלה) ולא לעלות לנו (לָראש)... אני משנן זאת כּל יום, כּל ימַיי, לפני כּל מיפגש-אוהבים עם המוּזָה, שהיא הגבירה היותר מחמירה עם כּל גילוּי מֶגלומאני של מבקשי חסדה.
אך בסוף תגוּבתו תוהה יואל נץ מיהוּ הצַּלָּם הפּינסקאי שהזכּרתי בּשיר "אני זוכר את ליל ה'סדר' של הזֵידֶע..." – ואם הוּא דמוּת פיקטיבית או פּרסונה של ממש. ובכן, יואיל יואל לסלוח לי כּי לא ידעתי על רֶבּ פריידקס, שעל ידיו יצק אביו מים (או, חס וחלילה, תמיסות-פּיתוּח). מי שעליו כּתבתי היה דמוּת ממשית מאוד, שלוּלא היה ולוּלא נברא, כּדברי בּבּא בּתרא ט"ו, לא הייתי ולא נבראתי אני: סבי המנוח, ירחמיאל גמזו. הוא נולד ולמד את אוּמנוּת הפאָטאָגראַפיעֶ בּפּינסק, בּה גר, מוּל בּית אביו, הנער חיים וייצמן, וּניהל צלמניה תל-אביבית נודעת בּנחלת בּנימין מוּל רחוב השומר. רבּים מִבּני העיר העברית הראשונה צוּלמוּ לשֵם תמוּנת-מחזור בּידיו שחיבּקוּני לא פּעם ואין בָּעולם שוּם שיר, בּוודאי לא מפּרי-עטי, שיוּכל להחזיר לו, בַּזה או בַּבָּא, ולוּא גם שווה-ערך צנוּע בִּלבד לזיכרם של אותם חיבּוּקים.
יוסי גמזו
לתעלוּמת הצַּלָּם הפּינסקאי
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר