בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09) אין ספק, עוז באישיותו ובמעשיו מסמל יותר מכל את דמותו ההיסטורית והעכשווית של השמאל הישראלי.

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מיני אז, מימיו בחולדה, נחשב עוז לסמל השמאל הישראלי, השמאל הסוציאליסטי, היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, אבוי, מה שקרה לסמל קרה גם למסומל – השמאל הישראלי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט. במעשיו סימן גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית, הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אומר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, אינו מזכיר זאת לחבריו הגרמנים. זה הרי יפגע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תוהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933" ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית.

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי פרשן ידוע, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. הפרשן, שהיה ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל מרקס (מקודם מרדכי הלוי), שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

כדי להגביר כבוד והון מייחל עוז לקבל את פרס נובל. המאבק למען קבלת פרס המיוחל מחייב את עוז ללחום נגד ה"כיבוש" היהודי. ככל שיקצין את דיעותיו – יגברו סיכויו לשאת חן בעיני קובעי הפרס. בחינת דבריו מגלה שקיים דמיון מפתיע בין דבריו לאמנת ה"חמאס": המתנחלים אומר עוז, הם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ) ודוק, לגבי ה"חמאס" – גם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם כאלו...

עוז צודק. רק בדבריו אלו יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל. אין להעלות על הדעת כלל, שבזמננו היה עגנון, חבר תנועת "ארץ ישראל השלמה", מתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67'.

כאמור זכותו של עוז להביע כל דיעה או ערך. עוז אינו חייב לחלק את הונו לפרולטארים. אבל כאשר אלו הם מעשיו ודיעותיו, הצגתו כסמל "השמאל" היא לכל היותר פתטית. ופתטיות זו היא אכן המראה המשקפת את מצב השמאל הישראלי היום. איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו? – "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב).