על "חבורה שכזאת היינו" מאת פוצ'ו

בהוצאת "לשון", תל אביב, 2009, 304 עמ'.

על פוצ'ו ידידי אינני יכול לכתוב ברצינות כי כל פעם שאני נזכר בו אני מתחיל לצחוק, וכל פעם שאני כותב דבר מצחיק, או גס במקצת, במכתב העיתי שלי – אני גם צוחק כי אני מתאר לעצמי איך פוצ'ו צוחק במלוא ריאותיו כשהוא קורא את מה שכתבתי, דבר שלעיתים ממוען בעצם רק לאנשים כמוהו, ואולי יש רק איש אחד בעולם כמוהו והוא הוא עצמו.

שמתי הצידה את כל הספרים שהייתי באמצע קריאתם או שאני אמור לקראם, ושקעתי בספר בעל הכריכה האדומה והאיורים המקוריים שמצאתי ביום הולדתי בתיבת הדואר שלי למטה עם ההקדשה: "אהוד ידידי, חגיגת ענק בכיכר כמו שתל אביב עורכת לך אני עוד לא מסוגל לעשות, אבל ספר קטן של געגועים אני עוד יכול לשלשל לתיבה שלך, שלכם, פוצ'ו." וכבר ראיתי בדימיוני את פוצ'ו המשופם עוצר את הקטנוע שלו בפתח הבניין ומחייך כשהוא דוחף את הספר לתיבה שלי וחושב עליי. זה לפעמים מרגיז כי אפילו חתיכות ערומות, או חצי-לבושות כמו על שפת הים, שאותן הפשטתי בדימיוני – אני לא מסוגל אחר-כך לזכור כמו שאני יכול להעלות בדימיוני בין-רגע את פרצופו המשופם והמחייך של פוצ'ו, אשר השערות המזדקרות מתבצבצות לו מכל עבר כאילו לא גזר אותן מאז שהיה בפלמ"ח.

ומרגע ששקעתי ב"חבורה שכזאת היינו", שיצא לאור לראשונה לפני כחמישים שנה ועתה זכה לריענון וכנראה גם להרחבת היריעה – כמעט שלא יכולתי להרפות מן הספר, וכמו בכל ספר קריאה טוב, ככל שהתקדמתי היה חבל לי שהדפים לפניי הולכים ופוחתים ולא נשאר לי עוד הרבה מה לקרוא וליהנות. וכאשר בשיחת טלפון אמרתי לפוצ'ו שאני לא מפסיק לצחוק, הזהיר אותי ואמר: "חכה שתגיע לסוף!" – ואכן בסוף חנקו הדמעות את גרוני. כל הספר המשעשע הזה, התעלולים והמתיחות של בחורים במחנה הפלמ"ח בקיבוץ בעמק, ("ספרות של בנים," כפי שפרופסורית מומחית אחת לספרות מגדירה בזלזול את הסוגה הזו, בהתכוונה בעיקר לרומאנים הגסים שלי, שמדברים ללב נשים משכילות כמו שמדבר אליהן הגראפיטי בבתי השימוש הציבוריים ז"ל) – כל הספר מקבל בסופו משמעות חדשה, כאילו הוא שב ומתפרש בפניך מההתחלה, ובייחוד גורלו של יוסיניו, שהוא אולי גם גיבורו של הרומאן הקולקטיבי הזה.

אמנם, אודה ולא אסתיר, קצת התבלבלתי בין כל היוסלאך האלה. ספי המספר, בסדר. יוסקה הרציני, בולט ומשכנע. לא מבלבלים אותו באחרים. יוסיניו – אין מה לדבר. אבל יש עוד שניים, יוסי ויוסלה, שעד סוף הספר קצת קשה לי להבדיל ביניהם, אך ייתכן שזו בעייה שלי בהבנת הנקרא, כי אני גם את גרוסמן (לא לדיסלב) לא מסוגל לקרוא ואילו את ספרו של פוצ'ו בלעתי בשקיקה.

וישנה עוד בעייה קטנה, טכנית. לצערי ההתקנה של הספר לדפוס היתה קצת רשלנית, ויש, בעיקר לקראת סופו, יותר מדי שגיאות בפיסוק ובכתיב-מלא וכדומה, שאם היה יוצא לאור בהוצאת ספרים מקצועית ומוקפדת, לא היו באים לעולם.

מאחר שיצא כבר בול דואר עם כריכתו הראשונה של הספר "חבורה שכזאת", לא יהיה זה מוגזם לומר שמבחינה מסויימת פוצ'ו בזכות בספר הזה הוא סופר לאומי. עולם הנעורים הארץ-ישראלי שהעלה בספר לא היה קודם ולא יחזור לעולם. זהו ראי של תקופה הקובע את דיוקנה לדורות. ובניגוד ל"ילקוט הכזבים", למשל, הוא לא רק מלא בטריקים וב"חוכמות" אלא ארוג היטב בעולמם התמים-יחסית של המתבגרים, שהגיל הממוצע שלהם הוא 19, כולם בתולים, ובגיל הזה נפל בקרבות תש"ח חלק ניכר מהם, אלפים-אלפים, שאלמלא הם היו הערבים שוחטים את כולנו או שספינות הצבא הבריטי היו שבות ומחלצות אותנו לקפריסין ולמחנות העקורים שהיו קיימים עדיין באותה תקופה באירופה.

כן, "חבורה שכזאת היינו" הוא לקראת סופו גם סוחט דמעות, ולא דמעות צחוק, כמו יוסיניו שמרח את אוזנו בגריז כי המורה היה נוהג לצבוט לו אותה – אלא דמעות של ניגון המפוחית של הירשל שבא "משם" – ב"הורה" של ההכשרה של הפלמ"ח, ושל בוא הידיעה על מי שנהרג בפעולה הקרבית הראשונה של ההכשרה. שמותיהם האמיתיים של הנופלים בני ה-19 כתובים בסוף הספר, אלא שאין אנו יודעים מי הוא מי מהם ברומאן.

ובהזדמנות זו עליי לומר – עוול גדול נעשה לפוצ'ו. אמנם הוא איש טוב לב ובעל אירוניה עצמית שאין מתחרה לו בה, אבל בכל זאת, הוא אחד מקשישי ומבחירי סופרינו, הוא שם בכיס הקטן כמה וכמה סופרים חשובים ומשעממים, וגם לא-חשובים ומשעממים, כפי שיש לנו עכשיו בפרוזה הצעירה, (שעל חלקה הגדול אפשר לומר מה שאמר בראיון נחצ'ה הימן על הזמר המזרחי – "שמעת שיר אחד, שמעת את כולם!") – ובכל זאת פוצ'ו עדיין צריך להוציא את ספריו בעצמו, אין עומד לרשותו מנגנון משומן שמייצר "סופרים לאומיים" ובייחוד אם דיעותיהם הפוליטיות מתאימות לדעת העיתונים היוצרים סביבם הילה של גדולה – לא, פוצ'ו חוטא בדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לסופר עברי בישראל – הוא משעשע, הוא מושך לקרוא אותו; אין צורך בשום פרשנות של יצירותיו, וגם אין בו שום סימבוליקה שממנה טרם השתחררו אותם אלה שנותרו כותבים כאילו טרם יצאו מתחת לאדרתו של עגנון.

רוצו וקיראו את הספר. ואם תתאכזבו, כי אתם כבר מקולקלים בגלל הספרות החשובה שבה הלעיטו ומלעיטים אתכם כל הזמן, תוכלו להאשים אותי, שאני מטומטם כמו פוצ'ו וממשיך בטעם הספרותי האדולסנטי הזה, בכתיבה ובקריאה – כבר יותר מיובל שנים. כן. ספר או סיפור שלא מעניינים אותי, אני זורק. כן, וגם משתדל לשכנע את מערכת המכתב העיתי שלא לפרסם אותו אצלנו.

רוצו וקיראו את פוצ'ו.