הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו תאי גזים ולא היתה השמדה. שיטה פופולארית יותר להכחשת השואה, היא הצגתה כדומה למוראות המלחמה המקובלים. האמריקאים עשו כך וכך בעיראק, הסובייטים עשו כך וכך באפגניסטן וכך עשו הגרמנים ליהודים במלחמת העולם השניה. זוהי הכחשת השואה באמצעות גימודה; באמצעות הדמייתה לנורמות המלחמה והיחסים הבינלאומיים. ואין שיטה אהודה על מכחישי השואה, אנשי הימין והשמאל הרדיקאלי באירופה, מאשר השוואת מעשי הנאצים למעשיה של ישראל, והשוואת מצבם של היהודים בשואה למצבם של הפלשתינאים. אין הכחשת שואה נואלת וצינית מזו.

גם בישראל התופעה הזו קיימת. היא קיימת בימין הקיצוני בישראל. דוגמה לכך היא אנשי הימין הרדיקלי שתלו על בגדיהם טלאי כתום בעת עקירת יישובי גוש קטיף. כמו אותה משפחה, ששלחה את ילדיה, מעוטרים בטלאי כתום, לצאת אל חיילי צה"ל כשידיהם מורמות, בדומה לתמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה (אין זה המקום לדון בהתעללות הרגשית של אותם הורים בילדיהם, אלא רק במעשה הציני של גימוד השואה, שכמוהו כהכחשתה).

התופעה הזאת נפוצה יותר בקרב השמאל הרדיקלי בישראל, השותף לאורגיית שנאת ישראל והכחשת השואה באמצעות השוואת מעשי ישראל למעשי הנאצים. בספרו המצויין והחשוב "פוסט ציונות פוסט שואה", מציג פרופ' אלחנן יקירה את השיטה, הנפוצה מאוד באירופה ויש לה חקיינים בישראל, ליצור בצורה כזו דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אני נתקל בתופעה זו על ימין ועל שמאל. לדוגמה, לפני כשנתיים נערך ביקור של מנהלי מתנ"סים במוזיאון לוחמי הגיטאות. בישיבה בה הוחלט על הסיור, אמר אחד המנהלים הערבים, שהוא מקווה שיום אחד נבקר כולנו גם במוזיאון הנכבה. דוגמה טרייה יותר, מהשבוע האחרון – בדיאלוג טוקבקים בהשתתפותי, השיב לי מאן דהוא בטוקבק שכותרתו "מרחב מחייה = רמת הגולן". בטוקבק הוא ציטט את דברי היטלר על מרחב המחייה, ועל זכותם של עמים עליונים להרחיב את "מרחב המחייה" שלהם על חשבונם של עמים נחותים.

מה עושים עם השוואות נואלות כאלו? מתבקש להגיב ולהסביר ולהתמודד עם הפירכה. להסביר את האבסורד שבהשוואה בין "מרחב המחייה" ההיטלראי לרמת הגולן, או בין השואה ל"נכבה".

אני סבור שבמקרים אלו ראוי לחשוק שפתיים ולא להיגרר אחרי הפרובוקציה. סוג זה של פרובוקציה נועד להפיל את המגיב למלכודת שבעצם ההשוואה הנואלת בין השואה לבין הנכבה, להבדיל.

הפרובוקאטור היוצר את הזיקה הזו יודע היטב שהיא מופרכת מעיקרה. מגמתו היא למשוך את המגיב בלשון, לתגובות כמו: "איך אתה יכול להשוות? מה, היו כאן תאי גזים?!" – למשל. תגובה זו היא משחק לידיו של הפרובוקאטור, כיוון שהיא נותנת לגיטימציה לעצם ההשוואה. עצם הצגת ההבדלים בין האירועים והנכונות להשוות ביניהם, מעמידה אותם באותו מישור ומזמינה את הפרובוקאטור לתגובה נוסח: "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל..." בכך השיג הפרובוקאטור את מבוקשו.

לכן, מן הראוי להימנע מנפילה למלכודת הזו. התגובה הראויה לפרובוקאציה מסוג זה, היא הבהרה, שהפרובוקאטור אינו אלא מכחיש שואה.

לפני שנים אחדות, הרצה עמוס עוז באוניברסיטה בגרמניה. בתום הרצאתו קמה אחת הסטודנטיות ושאלה אותו, האין זה נכון שכגרמניה היא מחוייבת ללחום למען הפלשתינאים, כיוון שבגלל פשעי הוריה, היהודים עוללו את האסון הפלשתינאי ובכך הגרמנים אשמים בעקיפין באסון הזה. עוז השיב לה בסרקאזם, שאכן הוריה אשמים באסון הפלשתינאי, בכך שהם לא היו יעילים מספיק. אם היו מתאמצים קצת יותר ומשלימים את המלאכה, ולא היו נשארים יהודים, לא היתה בעייה לפלשתינאים...

זוהי תגובה הולמת. במקום להיגרר להשוואות הנואלות, יש לעבור ממיגננה למתקפה. יש לחשוף את פרצופם האמיתי של מכחישי השואה למיניהם. בלי להצטדק, יש להסביר בכל מקום את צדקת הציונות ואת צדקתה של מדינת ישראל. ובתוכנו – בלי להצטדק, יש לחנך על צדקת הציונות.

ב-2009 המותג "אנטישמיות" אינו פוליטיקלי קורקט. לכן, האנטישמים בעולם, אנשי הימין והשמאל הרדיקלי, מתייגים את האנטישמיות שלהם במושגים המכובסים "אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". יש להסיר מעל פרצופם הנתעב את המסווה.

השואה היא תוצאה ישירה של הגלות ושל היעדר ריבונות לעם היהודי במולדתו. השואה היא העוול והרשע הגדולים בהיסטוריה. הם התגלמות העוול והרשע. הציונות והקמתה של מדינת ישראל, היא התשובה לשואה, כי היא יצירת המציאות ההפוכה למציאות שיצרה את השואה. בכך שהציונות היא תיקונו של העוול הגדול בהיסטוריה – הציונות היא התגלמות הצדק עלי אדמות. מי שיוצא נגד הציונות יוצא נגד הצדק ובעד העוול.

השואה אינה הצידוק לקיומה של מדינת ישראל. הצידוק לקיומה של מדינת ישראל מוגדר במגילת העצמאות כ"זכותנו הטבעית וההיסטורית"; זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וריבונות בארצנו, כמו זכותו של כל עם בעולם, וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

השואה אינה הצידוק, אבל היא הוכחה לצדקת הציונות, כי היא מעידה על התוצאה של אי מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית.

65 שנים חלפו מאז השואה. ועידת דרבן 2 בז'נבה היא הוכחה לכך שטרם פסה האנטישמיות מהארץ. באנטישמיות הזאת עלינו להלחם בכל כוחנו.

אהוד: אני לא מתפעל מתשובתו של עמוס עוז, אשר כדרכו כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש. תשובתו לסטודנטית היא תמיכה אדירה בפלסטינים כי ממנה משתמע שאילו הושמדו כל היהודים באירופה לא היה שום משקל ליישוב העברי החדש של "מדינה בדרך" – בן יותר משישים שנה (אז) ולא לציונות ולשיבת ציון, ולא ל"הגנה", ולא היתה קמה מדינת ישראל. אבל עוז מתמחה בדברי הבל היסטוריים כאלה.

עם זאת, אין בלקח השואה שום ביטחון ביטחוני והיסטורי מוחלט באשר לקיומה של ישראל, כי אילו לא עצר מונטגומרי את רומל במידבר המערבי ב-1942 היה גורלנו כגורל יהודי אירופה תחת גאולייטרים נאציים מבני הטמפלרים בדרכנו למישרפות, ואם יגשים אחמדינג'אד את תוכניותיו יהיה גורלנו כגורל ששת המיליונים באירופה גם אם נסחוף עימנו את מרבית תושבי טהרן אל השאול.

ב. ליבת הסכסוך

דרישתו של נתניהו מהפלשתינאים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי התקבלה בידי התקשורת הישראלית בקיתונות של ביקורת ולעג. הדרישה הזו הוצגה מצד אחד כהצבת מכשול מלאכותי כדי למזמז את המו"מ עם הפלשתינאים ומצד שני כביטוי לחולשה וחוסר ביטחון עצמי במהותה של המדינה.

ירון לונדון, למשל, שאל בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" האם הונגריה מבקשת מרומניה אישור והכרה בהונגריותה?!

אכן, יש היגיון בביקורת הזאת. אך אם נמשיך את הקו הלוגי הזה, למה בכלל לבקש מהפלשתינאים הכרה במדינת ישראל? האם הונגריה מבקשת מרומניה הכרה? למה בכלל ישראל דרשה באוסלו מהפלשתינאים להכיר בה? למה ישראל דרשה מהפלשתינאים באוסלו לשנות את האמנה הפלשתינאית (התחייבות שגם ממנה, כמו מכל התחייבויותיהם, הפלשתינאים התחמקו – התחכמו)?

ישראל אינה זקוקה להכרתם של הפלשתינאים ואין היא מבקשת מהם רשות להתקיים. אך כאשר מדובר בשלום, ובוודאי בשלום שיחייב את ישראל לוויתורים כואבים על חלקי מולדת, יש לעקור את שורש הסכסוך. שהרי אם ליבת הסכסוך נשארת, איזה מין שלום הוא זה? ואם אין זה שלום אמיתי, תמורת מה הוויתורים הישראליים?

ליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית. לכן הם דחו את החלטת האו"ם לחלק את ארץ-ישראל המערבית למדינה ערבית ומדינונת יהודית קטנטנה, ללא רצף טריטוריאלי, ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת דמים שנועדה להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים אחרי השואה. לכן, ביום הקמתה של מדינת ישראל פלשו אליה צבאות ערב על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. לכן נמשכת מלחמתם נגדנו ללא יום של הפסקה מזה 61 שנים. סירובם לקבל את זכות קיומנו, הוא הסיבה להפרת כל ההסכמים בינינו; הוא הסיבה לכך שהם מעלים שוב ושוב את טענת "זכות" השיבה, בניסיון להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים ובכך להשמידה באופן דמוגראפי.

הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו ויכוח טריטוריאלי על מיקום הגבול בין המדינות. לכן, כל שטח שישראל העבירה לפלשתינאים הפך בסיס לתוקפנות נגדה. לכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל היישובים וגירשה את כל היהודים שחיו ברצועה עד האחרון שבהם, התגובה היתה הגברת הטרור, בתקווה שהמומנטום גוש קטיף ימשך בשדרות ו"עוטף עזה".

מאחר וליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של המדינה היהודית, הסכסוך לא יסתיים בטרם יכירו הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה. הביטוי המעשי לקבלת זכות קיומה של המדינה היהודית, היא ביטול תביעת השיבה. 

נתניהו צדק לחלוטין בדרישתו זאת. אני מקווה שהוויתור עליה כתנאי מוקדם למו"מ אכן היה מתוך קבלת העיקרון של אי העמדת תנאים מוקדמים למו"מ, ואין זו התקפלות וויתור על עצם הדרישה. ניתן לוותר על הדרישה כתנאי למו"מ, אם גם הפלשתינאים יוותרו על כל דרישה כתנאי למו"מ, והוא אכן יהיה ללא כל תנאים מוקדמים. אך במו"מ עצמו, על ישראל לעמוד על הדרישה הזאת ללא פשרות.

ובאשר לטענה שדרישתו של נתניהו היא דרישת סרק לא מהותית שנועדה לעכב את המו"מ, נשאלת השאלה – אם כך, מה אכפת לפלשתינאים להודיע על הכרתם בישראל כמדינה יהודית? אם הם רוצים להתקדם מהר במו"מ, ואין כל משמעות לדרישה הזאת, למה אין הם "משחקים את המשחק" ו"זורקים לנתניהו עצם"?

התשובה לכך ברורה – אין הם מוכנים להצהיר על הכרתם בישראל כמדינה יהודית, מאחר ובאמת ובתמים אין הם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. אז על מה יש לדבר?

*

אהוד, שלום!

במאמרך על ברק אובמה [גיליון 437], נקודת המוצא שלך היא שהדברים הכתובים אודות מדיניותו ב"הארץ" נכונים, ואתה מגנה את "הארץ" על תמיכתם בו.

אני בכלל לא בטוח שאלה עמדותיו – ולא משאלת לב של עקיבא אלדר וחבר מרעיו, המצפים מאובמה לכפות על ישראל את השקפתם.

אורי הייטנר