[נדפס ב"מעריב", 10 ביוני 2005]
 
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
 
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
 
*
 
"אלוהים בקרבה בל-תימוט. יעזרה אלוהים לפנות בוקר", תהילים מ"ו 6. דוד המלך מכוון בדברי התפילה שלו אל העיר ירושלים. אהוד בן עזר לא מנמיך את הטון החגיגי-המליצי, אבל מעביר את הפסוק הזה אל המרחב הפרטי. זהו "שיר דיוקן" על אישה בודדה, ערירית (כנראה אישה כותבת), המתקשה להשתלב בסביבתה. היא זרה אפילו לעצמה. היא מצפה שמשהו טוב יקרה, אך במקום זאת באה הנפילה. ביתה, האוורירי-שברירי, משול לגופה, שהסיד בורח מעצמותיו. החסד היחיד שלה הוא אמונתה באלוהים. אנו, הקוראים, מנסים לפענח את האישה החידתית הזאת. מי היא? האם היה אפשר לעזור לה, להציל אותה? איך? פעם היו כותבים על קבר של אישה כזאת "גלמודה". אין מילה עצובה מזו.
אהוד בן עזר ידוע לקוראים כסופר (בין ספריו: "המחצבה", "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה"). במהלך השנים כתב גם שירים, שחלקם יפים מאוד. כעת הם מכונסים בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", בהוצאת "אסטרולוג".