על ספרו של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר"?

כתר, 2009, 217 עמ'

ספרו החדש של עמוס עוז הוא מעין רומן המורכב מסיפורים קצרים, שרקעו הוא תל-אילן, כפר בן למעלה ממאה שנה. לרומן הסיפורים הזה נספח סיפור בשם "במקום רחוק בזמן אחר", אשר כשמו כן הוא – מנותק לחלוטין מהרקע והאווירה של עיקר הספר. זה אגב, הסיפור היחיד ששמו מורכב מיותר ממילה אחת – שכן שמותיהם של שאר הסיפורים הם "יורשים", "קרובים", "חופרים", "אבודים", "מחכים", "זרים", "שרים". כל הסיפורים, להוציא את "זרים", הם סיפורים פתוחים, בלי מה שנהג אחד העם לכנות – "מאי קא משמע לן?". הסופר טורח לתאר דמויות, רקע, אווירה, ריחות רגשות – וכל זה בכישרון מופלא – אך לא ניתן להיאחז בשום מסר. למרות שהסיפורים גדושים ברמזים על מסרים שאמורים להתפענח בסופיהם – הנה מגיעים לסופי הסיפור, וכל "האקדחים" שנקשו ב"מערכה הראשונה" נותרים ללא שימוש.

הרי שלוש דוגמאות:

בסיפור "יורשים" מסופר על אורח לא קרוא המגיע לאדם בשם אריה צלניק הוא מציג את עצמו כעורך-דין וכמי שאמור לרשת, יחד עימו, את ביתה של אימו הקשישה. אריה צלניק נרתע ונגעל מהאיש וממנהגיו, רוצה להיפטר ממנו, אבל בסופו של דבר שניהם מתפשטים ונכנסים למיטה של הישישה – וכאן מסתיים הסיפור! הסיפור כולו ריאליסטי, ובסופו יש כזאת תמונה אבסורדית שהקורא איננו יודע מניין זה בא, ומדוע!

בסיפור "אבודים" מסופר על איש נדל"ן בשם יוסי ששון, המבקש לקנות את "החורבה" בת מאה השנה של האלמנה בתיה רובין, "חורבה", שהיא למעשה בית ענק בעל מבנה של מבוך. הוא מבקר בבית ללא הודעה מוקדמת, ומוצא שם את בתה הצעירה ירדנה, המקבלת אותו בסבר פנים יפות, ואף מרמזת לו רמזים ארוטיים, והוא נענה להם, למרות היותו איש מבוגר ונשוי. בסוף הסיפור היא מובילה אותו למרתף הבית, מושיבה אותו על כיסא הגלגלים של אביה המנוח (שהיה סופר), משאירה אותו שם, ונועלת את הדלת מבחוץ. למרות זאת יוסי ששון חש שלווה. הקורא יכול לנחש שיש כאן מעין נקמה של ירדנה באביה שפעם העניש אותה בכך שנעל אותה באותו מרתף, אבל למה דווקא יוסי ששון היה צריך ללקות על כך? לא ברור. זאת ועוד, בסיפור אחר ("שרים") מופיע יוסי ששון ומספר שלאשתו יש גידול. הסופר איננו טורח לספר לקורא איך יצא ששון מהמרתף הנעול. בשאר הסיפורים יש איזכורים דומים לגיבורים שנקלעו לסיטואציות בלתי פתורות, והנה הם מופיעים בסיפורים אחרים תוך התעלמות מוחלטת ממה שידוע לקורא מסיפור קודם.

בסיפור "מחכים" מחפש בני אבני, ראש מועצת הכפר, את אשתו אשר שלחה למשרדו פתק, עליו היה כתוב: "אל תדאג לי." הוא מצלצל לחברים בכפר, מחפש אותה בכל מקום אפשרי, ואיננו מוצא אותה. לבסוף הוא מתיישב על ספסל בגן הזיכרון, שם היא נראתה לאחרונה – וכך מסתיים הסיפור, "בלי אף".

הסיפור "הסגור" היחיד בקובץ הוא "זרים", בו מסופר על קובי עזרא, נער בן שבע-עשרה המאוהב נואשות בפקידת הדואר והספרנית של הכפר בת השלושים – עדה דבש. למרות שהוא מכין עצמו לפני הפגישה עימה – הוא נכשל ברצונו להביע בפניה את אהבתו, ונכנע לתשוקת נעורים בוסרית, המבטלת את הכוונה הטהורה, ומנתבת אותו אל מעשה מגונה. זה הסיפור היחיד בקובץ שיש בו התחלה אמצע וסוף, והקורא עשוי לפענח מה שמשתמע ממנו.

קשה שלא להתפעל מהכישרון התיאורי של עמוס עוז כאן, כמו בספריו הקודמים. הזכרתי לעיל דמויות, רקע, הווי, רגשות. המתעקש למצוא בכל זאת בספר זה את "המאי קא משמע לן" הכללי – ניתן להיאחז בתיאור האווירה ולומר שמורגשת בו קינה על הכפר הארץ-ישראלי הוותיק, המוותר על אופיו החקלאי, ילדיו מוצאים את פרנסתם בחו"ל, הזקנים והיורשים הנותרים הופכים את בתיו ההיסטוריים לנדל"ן עובר לסוחר, והמפולפלים שבהם מקימים "בוטיקים" ליינות, זיתים, גבינות, רהיטים אקזוטיים וכו'

מלבד האווירה שתוארה בסיפורים ביד אמן, צריך לציין את התיאור הנפלא של זקני הכפר, ובעיקר תיאורו של פסח קדם בסיפור "חופרים": פסח קדם היה חבר כנסת באחת ממפלגות תנועת העבודה, ויש לו חשבון ארוך עם טבנקין ועושי דברו "החבר כישלון" ו"החבר קיא קלון". כל הוויכוחים המרים מתחילתה ומאמצעה של המאה העשרים בוערים בו ואינם נותנים לו מנוח. הוא שלומיאל גדול ושוקע אט אט לתוך סניליות, אבל הנרגנות שלו לוהטת כמו בימים הרחוקים ההם, ועימה תחושת העלבון על סילוקו מהזירה הפוליטית והאידיאולוגית, למרות שהוא, לדעתו, "היחיד שצדק". הסיפור "חופרים" נגמר בלא כלום, כמו רוב הסיפורים בספר, אבל תיאור דמותו של פסח קדם הוא פנינה ספרותית ממש, שאסור להחמיצה.

אני מנסה לדמיין איך היו מגיבים המו"לים, אילו סופר לא ידוע היה מגיש להם כתב יד כמו "תמונות מחיי הכפר" – נניח שהיה שולח אותו לעשרה מו"לים שונים – מן הסתם, חמישה לא היו טורחים להגיב, ארבעה היו שולחים לו את הנוסח הקבוע – "קראנו בעיון, אבל לצערנו..." – ואולי אחד, מו"ל בעל מצפון (יש כאלה, הם מעטים, אבל יש), היה עונה לו שמורגש כי מדובר בכישרון של ממש, אבל לדאבון לב הוא איננו יכול לפרסם את הספר, כי סיכויי ההפצה שלו נמוכים למדיי. עמוס עוז, לעומת זאת, בהיותו הסופר העברי הנקרא ביותר בעולם, והמעוטר בעשרות פרסים יוקרתיים בארץ ובעולם, יכול להרשות לעצמו לפרסם ספר כזה מתוך ביטחון גמור שיהיה רב-מכר.