בפרספקטיבה של כמעט 16 שנים, במבחן התוצאה – הסכמי אוסלו הם כישלון מוחלט. ההסכם היה הונאה ערפאתית. ההסכם לא כובד אפילו יום אחד ולא היתה לערפאת כל כוונה לכבדו. כל מטרתו של ערפאת, היתה להשיג הישגים שיקלו עליו במלחמתו בישראל. הוא וכנופייתו הוכנסו לארץ ומקרוב המשיכו לנהל את המאבק הטרוריסטי המזויין. הוא קיבל ריבונות למעשה ברשות הפלשתינאית והפך אותה לרשות טרוריסטית מובהקת. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס לתוקפנות וטרור נגד ישראל.
אולם כשבוחנים את ההסכם בפרספקטיבה של 16 שנים, מבחן התוצאה אינו המבחן היחיד. ישנם מבחנים נוספים ובהם מבחן הכוונה, מבחן הסבירות, מבחן ההפיכות, מבחן האחריות, מבחן המטרה ועוד. כוונת ההסכם היתה לשים קץ לסכסוך הדמים בן מאה השנים בינינו לבין הפלשתינאים; מטרה ראויה ורצויה. ההערכה שהפלשתינאים ינהגו כבני תרבות ויכבדו הסכם בינלאומי עליו חתמו על מדשאת הבית הלבן היתה סבירה. גם ההנחה שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – מדינה בדרך על המשתמע מכך, הם יעסקו בבנייתה ולא בטרור ובתוקפנות נגד ישראל, היתה סבירה. במבחן ההפיכות – ההסכם היה מדורג. שלב א' – עזה ויריחו. שלב ב' – הערים המרכזיות וכן הלאה. ניתן היה לבחון את כיבוד ההסכם בידי הפלשתינאים אחרי כל שלב, ולעצור את ביצועו אם אינם עומדים בו. רבים מזכירים את אמירתו האומללה של רבין "נילחם בטרור כאילו אין מו"מ וננהל מו"מ כאילו אין טרור," אך מעלימים את העובדה, שלנוכח התגברות הטרור הוא גם אמר ש"אין תאריכים קדושים", לא נסוג מהערים ביו"ש במועד הנקוב והִתנה את מימוש חלקה של ישראל במימוש חלקם של הפלשתינאים – הפסקת הטרור.
מי שהפר את מדיניותו זו היה פרס, אחרי הרצח. הוא נסוג, ונענה במתקפת טרור חסרת תקדים. במבחן המטרה – בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג לראשונה את תוכניתו המדינית להסדר הקבע, הציג רבין תכנית אחראית ושקולה, השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף ועוד. הוא לא חלם להציע הצעות נוסח ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, על אף מבחן התוצאה החד משמעי כל כך, ניתן בהחלט לשפוט את רבין לקולא על הסכמי אוסלו.
אולם בנקודה אחת הוא טעה טעות נוראה, שגיאה פטאלית שגרמה וגורמת לישראל נזק בל ישוער. במלכודת אחת, שאסור היה לו ליפול בה, נפל רבין והפיל את המדינה. כוונתי לנכונותו להכניס את "סוגיית הפליטים" כאחת הסוגיות בהסדר הקבע. עצם הנכונות הזאת, בהסכם רשמי עליה חתומה ישראל, כמוה כקבלת הטענה הפלשתינאית שהנושא הזה הוא חלק מהסכסוך, יש לישראל אחריות כלשהי עליו ולכן היא נושאת באחריות כלשהי לפתרונו.
"סוגיית הפליטים" היא קוד לתביעת "זכות" השיבה – שם הקוד לניסיונם של הפלשתינאים לשים קץ לקיומה של המדינה היהודית באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים. אין לי צל צלו של ספק, שלא היתה לרבין כוונה לוותר ויתור כלשהו בסוגיה זו. רבין לא היה מאפשר כניסה של פלשתינאי אחד למדינת ישראל בשם "זכות" השיבה. מן הסתם, רבין התייחס לסוגיית הפליטים כאל עז, שאותה מכניסים הפלשתינאים בהסכם הביניים כדי שיהיה להם על מה לוותר וממה לסגת בדיון על הסדר הקבע. זוהי תמימות שאינה ראויה למדינאי ותיק ומנוסה כפי שהיה רבין.
בנובמבר 1947 הסכימו היהודים לחלוקת הארץ ולרעיון של שתי מדינות לשני עמים, חרף העובדה שהגבולות המיועדים למדינת ישראל היו אבסורדיים – חסרי רצף טריטוריאלי, ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המערבי. הפלשתינאים דחו את ההצעה מכל וכל ולמחרת פתחו במאורעות דמים, בניסיון להשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ביום הקמת המדינה פלשו אליה מדינות ערב כדי למנוע את הקמתה וכדי להטביע את היישוב היהודי בדם.
מי שיזם את התוקפנות הזאת, הוא הנושא באחריות בלעדית לכל תוצאות תוקפנותו. 100% מן האחריות לבעיית הפליטים היא על הצד הערבי. ישראל התגוננה ואין כל סיבה שתתנצל על ניצחונה ובוודאי שאין כל הצדקה לכך שהיא תשלם מחיר על תוקפנות אויביה. אין צורך בדימיון רב כדי לדעת מה היה קורה אילו הערבים ניצחו. אם יש למישהו ספק, אני מציע לו לנסוע לביקור ידידותי בעזה או בשכם, ובתוך דקות הוא ידע את התשובה. בעצם, הוא כבר לא ידע.
אחוז שלם מן היישוב היהודי נהרג במלחמה – 6,000 איש. ב"ג אמר, בתגובה על תביעתם החצופה של הפלשתינאים ל"זכות" השיבה, שאם הם יחזירו לנו את 6,000 ההרוגים, יהיה על מה לדבר.
הכנסת סוגיית הפליטים כנושא למו"מ על הסדר קבע היתה השגיאה החמורה ביותר בהסכמי אוסלו. מאחר שהפלשתינאים הפרו וממשיכים להפר ברגל גסה את ההסכם, יש לישראל כל ההצדקה להודיע שההסכם בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים. על ישראל להבהיר חד משמעית, שבינה לבין הפלשתינאים אין כל סוגיית פליטים. שאלת הפליטים היא בעייה פנים ערבית ואין לישראל כל כוונה להתערב בה. לכן, לא יתקיים מו"מ כלשהו בין ישראל לפלשתינאים בנושא. ישראל לא תקלוט לתוכה ולו פלשתינאי אחד. ישראל לא תשלם אפילו אגורה שחוקה אחת כפיצויים.
 
2. מכחיש העברית
תגובה ל"ישראלי דבר ישראלית", "הארץ", ספרים, 28.4.09
התמודדות ראויה עם תיאוריה אקדמית היא בכלים אקדמיים של ניתוח התזה והביקורת עליה. אולם כיוון שעיקר התיאוריה של גלעד צוקרמן, אודות השפה ה"ישראלית" השונה מן העברית, מתבססת על טבעיות השפה הילידית, הדרך הראויה לבחון אותה היא אמפירית – האומנם השפה שמדברים "הילידים הישראלים" אינה עברית, אלא שפת כלאיים שמקורותיה השונים הם יידיש לצד העברית ובלל נוסף של מקורות לשוניים.
את הניסוי האמפירי הזה אעשה על היליד הישראלי המוכר לי ביותר – אני.
בילדותי, כשהוריי רצו לשוחח ביניהם מעל לראשי ולראש אחיי, הם שוחחו ביניהם באידיש. ואכן, לא הבנו מילה. כאשר למדתי לקרוא, בכיתה א', התאהבתי בתנ"ך. קראתי והבנתי את שקראתי, שהרי קראתי טקסט בשפת אימי, בשפה בה אני מדבר. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" – איזה דובר עברית לא יבין את המשפט הזה?
רבים מבני דורי, שמוצאם אשכנזי, יכולים להיות שותפים לעדותי אודות "שפת הסתרים" של ההורים, היידיש. היידיש היא שפה יהודית, היא חלק מן התרבות היהודית וראוי לעשות מאמץ לשימורה כפי שראוי לעשות מאמץ לשמור על כל מכמני התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. אולם מבחינה לשונית, היידיש היא שפה זרה לכל דבר. אימי נולדה בפולין ושפת אימה היתה יידיש. אבי נולד בבוקובינה ושפת אימו היתה גרמנית. כדובר גרמנית, ידע אבי לתקשר היטב ביידיש. כדוברת יידיש, ידעה אימי לתקשר היטב בגרמנית. כדובר עברית, התקשיתי מאוד להבחין בין היידיש שדיברה סבתי מצד אימי, לבין הגרמנית שדיבר סבי מצד אבי. בוודאי, שכדובר עברית לא יכולתי למצוא את ידיי ואת רגליי ביידיש. וכפי שאת התנ"ך לא היתה לי כל בעייה להבין, בהיותו כתוב בשפת אימי, כך אין לילדיי כל קושי בהבנת התנ"ך. הרי התנ"ך כתוב בשפה הילידית אליה נולדו ובה גדלו.
כ"יליד ישראלי" אני קובע קטגורית, שהתיאוריה של צוקרמן היא תיאוריית הבל, בה הוא ממציא שפת הבל, אותה הוא מכנה "ישראלית". כיליד הארץ הדובר את שפתה, איני יכול, אלא לדחות מכל וכל את דברי ההבל הללו.
אין לי ספק שאילו עמוס הנביא היה יוצא היום מהתנ"ך, היה ביכולתו לשוחח עם בני, עמוס, שיחה חופשית. נכון, הוא לא היה מכיר את המילים מחשב, מגהץ, מטוס ומכונית, וגם לא את הסלנג של ימינו, כפי שלנו אין מושג על הסלנג של תקופתו, והרי אין שפה ואין תקופה שאין בהן הסלנג שלהן. אבל השפה היא אותה שפה – עברית. זאת שפה דינאמית, בעיקר במאה השנים האחרונות מאז הוחייתה כשפת דיבור מודרנית. היא משתנה כל העת, אך עברית היא עברית היא עברית.
התיאוריה של פרופ' צוקרמן מופרכת מעיקרה, אולם אין זה הכשל העיקרי במשנתו. לא פחות בעייתית היא תיאוריית ה"שתי שקל". לטענתו של צוקרמן, אין דבר כזה שפה קלוקלת, אין דבר כזה שגיאות בשפה. ילידים אינם טועים בשפה. ולכן, אם הישראלים אומרים "שתי שקל", אין לראות בכך טעות, ויש לגנות את מי שמתקן זאת, שאינו אלא "טהרן שפה", המנסה לכפות על הישראלית את הדקדוק העברי, שהוא, כאמור, דקדוק של שפה זרה. בניסיונו להסביר את הטענה הזאת, הוא מציג ביטויי סלנג כהוכחה לכך שהישראלית הילידית היא שפה שונה מהעברית, שהרי איפה בעברית ניתן למצוא "חבל על הזמן" במובנה הסלנגי?
הפרופסור המלומד אינו מבחין בין סלנג, שפה דלה ושגיאות בעברית. הסלנג הוא התבלין של כל שפה, הוא מה שהופך אותה לשפה חיה. הסלנג העברי הוא ההוכחה לכך שהעברית היא שפה חיה. נעמי שמר, שלבד מהיותה משוררת מצויינת גם היתה קנאית לשפה העברית, חברה באקדמיה ללשון והקפידה על הגייה עברית נכונה של מילות שיריה בפי הזמרים המבצעים, כתבה בשירה "המעיל" – "מעיל שחבל על הזמן." באחד הראיונות לתקשורת התפעלה מהביטוי "יאללה ביי" (ככותרת שירו המצליח של בנה אריאל הורביץ). איני מתלהב מהצירוף "יאללה ביי" (מהשיר דווקא כן), אך זו כבר שאלה של טעם. אולם הסלנג הוא חלק בלתי נפרד מהשפה, הוא מעשיר את השפה ואין לראות בו שגיאת שפה.
 
לא כן "שתי שקל". הקפדה על שפה נכונה, על דיבור רהוט, על הדקדוק העברי חשובה, ואין לתת לגיטימציה לקלקול השפה בטעויות מסוג זה. בניגוד לסלנג, הטעויות הללו מכערות את השפה. הן הופכות אותה לפחות מובנת, פחות מדוייקת, פחות ברורה. אני מצטמרר כשאני שומע את ציפי לבני, למשל, אומרת "אני יעשה", "אני יחליט".
הגרוע מכל הוא דלדול השפה. העברית היא שפה יפה ועשירה, וכל כך חבל להיווכח בדלות הלשון של רבים מדובריה. "איך עושה פרה? איך עושה סוס? איך עושה כלב?" הילדים שלי מעולם לא נשאלו שאלה עילגת כזאת. אנו הקפדנו לשאול אותם איך הפרה גועה, הכבשה פועה, הסוס צוהל, הכלב נובח, התן מיילל, הדב נוהם, האריה שואג, התרנגול קורא, הצפרדע מקרקרת, הציפור מצייצת, החמור נוער, החזיר נוחר וכן הלאה. שפה כה עשירה, למה לדלל אותה ל"איך עושה"?
שלא לדבר על "שמתי מכנס", "שמתי כובע", "שמתי נעלים" וכן הלאה, במקום לבשתי מכנסיים, חבשתי כובע, נעלתי נעליים, גרבתי גרביים, ענדתי שעון, הרכבתי משקפיים. למה "להוריד תפוז מהעץ", "להוריד ענבים" וכו', במקום לקטוף תפוחים, לבצור ענבים, לארות תאנים, לגדוד תמרים, לקצור חיטה וכו'. דלדול השפה, הוא דלדול המחשבה, הוא דלדול התרבות, הוא דלדול הרעיונות. דלדול השפה עלול באמת להפוך את העברית לשפה זרה בעבור "הילידים". זו תופעה שיש להיאבק בה.
בא הפרופ' המכובד, ובשם תיאוריה מוזרה ש"ילידים לא טועים" מציג את השפה הדלה והקלוקלת כשפה "טבעית", כביכול, שפה מומצאת – "ישראלית". שפה שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה; שפת הבל ורעות רוח. שפה שאינה שווה אפילו "שתי שקל". בקושי "שני לירה".