ועם זאת, ההיסטריה בישראל סביב נאומו, הגינויים, ההבעה הפומבית של האכזבה מדבריו והתחרות מי יתקוף אותו ביתר עוצמה, יצאה מכל פרופורציה וגרמה נזק למדינת ישראל וליחסיה עם הוותיקן.

בנאומו בנתב"ג, בהגיעו לישראל, גינה האפיפיור בתקיפות רבה את האנטישמיות ואת הכחשת השואה. בימים אלה, כאשר האנטישמיות מרימה ראש בכל העולם, במסווה של אנטי ציונות ואנטי ישראליות, יש חשיבות עצומה לדברים אלה. כאשר הדברים נאמרים בפיו של האפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית בת למעלה ממיליארד מאמינים בכל העולם, הקשובים לדבריו ואינם יכולים להתעלם מהם, חשיבותם רבה עוד יותר.

שעות אחדות לאחר מכן, הוכיח האפיפיור שדבריו אינם דיבורים בעלמא ויש להם משמעות מעשית, כאשר נטש את אולם ההידברות הבין-דתית בעקבות נאום ההסתה האנטישמי של השיח' תמימי.

נאומו של האפיפיור ב"יד ושם" היה חסר השראה ובמידה מסויימת חסר רגישות, אך לא היתה בעייה כלשהי בתוכנו. הוא לא הקל ראש בשואה ובמוראותיה והוא גינה אותה בכל פה. ההתנפלות עליו היתה קיצונית ובלתי מוצדקת. קיצוני מכולם היה הרב לאו. בתגובתו הוא תקף את האפיפיור על שורה של משפטים שלא אמר בנאום, כאילו חובתו של האפיפיור לשאת את הנאום שכתב לו הרב לאו. הרב לאו ירד לזוטות כאשר גינה את האפיפיור, למשל, על כך שלא נקב במיספר המדוייק של 6 מיליונים, אלא אמר רקו "מיספר מיליונים." הביקורת הזו מנסה להציג את האפיפיור כמכחיש שואה, כמי שנותן יד לניסיונות לגמד את מיספר הנרצחים. ביקורת זו אינה מוצדקת, כיוון שהאמירה "מיליונים" בהחלט מציגה את גודל השואה, מה גם ששעות אחדות קודם לכן, בנאומו בנתב"ג, הוא אף נקב במיספר המדוייק.

אני דוגל בשמירה על הכבוד הלאומי, ולא אחת יש לי ביקורת על ראשי המדינה המוחלים על הכבוד הלאומי היהודי ונוהגים בחנופה כלפי מנהיגים זרים. במקרה זה, הלכנו לקיצוניות השנייה. התעלמנו ממעמדו הרם של האפיפיור ומהשפעתו העצומה, וכאשר אנו ניצבים במערכה מדינית והסברתית חשובה, כשמולנו עומדת תעשיית תעמולה שקרית בהובלת הפלשתינאים (ועוזריהם הישראלים) – תחת למנף את הביקור לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, גררנו אותו לפינה של התנצחויות עכורות, הגורמות לנו נזק תדמיתי מיותר.