על ספרו של עזרא יחזקאל-שקד, "רופא שטן", הוצאת צבעונים, 2006, 270 עמ'
 
הגם שהרומן של יחזקאל-שקד עוסק בהתרחשויות בתחילת המאה העשרים ובאמצעה – הקורא חש בעליל בניחוחות של עולם רחוק, ניחוחות של רומן ההרפתקאות האפלות אשר מימי הרומנטיקה האירופית, ממינם של "הרוזן ממונטה כריסטו" של אלכסנדר דיומא האב, או של "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו, ואולי גם הרומן העברי שהושפע משניהם – "התועה בדרכי החיים" של פרץ סמולנסקין, איש ההשכלה וחיבת ציון. כמו ברומנים אלה – כך גם ב"רופא שטן" – יש מעברים חדים בין עוני מנַוול לעושר אגדי, מעברים חדים ממקום למקום (גדת החידקל, באר-שבע, פולין בימי השואה, קיבוץ, ירושלים, סינגפור, שנחאי, לבנון, ותיקן וכו'), דמויות בעלות קו אופי מוגמר ומתמיד, וחתירה אל מסר מסתורי.
הרומן, שבמוצהר מגולל מציאות, כלומר, בעל מצע ריאליסטי – בהחלט מעניין, ולעיתים – אפילו מרתק, אלא שלצערי, יש בו לא מעט החלקות וחריקות, אותן יכול היה למנוע בקלות עורך מיומן:
קודם כול – השם "רופא שטן" איננו מוצלח לטעמי, כי הוא איננו מרמז רק לתוכן הספר (דבר שהוא לגיטימי למדיי, ראו – "הסוחר מוונציה", "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו", "אגף הסרטן" וכו' וכו') – הוא גם קובע את מסר הספר – הקורא מתוודע אל מסקנתו הסופית של המחבר, שהגיבור שלו הוא אדם בדרגת שטן.
זאת ועוד, מי שקורא את הרומן, תוהה אם באמת ראוי נתן, הוא ד"ר ג'ורג' הסטינג המזויף, לתואר הזה – הוא באמת נוכל, זייפן, מתחזה, ציני ביחס למוסר ולדת – אבל בשום אופן לא שטן: הוא מרעיף על אהובותיו מכל טוב, הוא מראה ידידות אמת למספר אנשים, הוא מסייע ליהודי ניצול שואה. בשום אופן לא ניתן להשוותו ליאגו של שקספיר או למפיסטופל של גיתה. אשתו הצעירה ז'ורז'ט מכנה אותו באמת "רופא שטן" (עמ' 225), אך ממש אין לה שום זכות לעשות זאת לאחר שהוא העלה אותה מאשפתות והעניק לה עושר אגדי.
שנית – כל הגיבורים שברומן – מיושבי הקרנות המובטלים ב"פרלמנט" של "גלידת באר-שבע" ועד דייריו נחשלים של החאן שעל גדת החידקל – כולם יודעים היסטוריה והוויות העולם הגדול ומדברים בשפה גבוהה אינה הולמת אותם (ראו עמ' 17-16, 101, 137 ועוד).
שלישית – נעדרת לעיתים ההלימה בין המצע הריאליסטי המוצהר של הרומן (על העטיפה האחורית מצוין שמדובר בסיפור אמיתי) ובין האירועים המסופרים בו: מאיר צדקיהו אמור לשרת בנח"ל מוצנח בשנותיה הראשונות של המדינה, אבל יחידה זאת נוסדה רק בשנת 1956; יענקל, הפוליטרוק הסוציאליסטי של קיבוץ מעלה ההר, משמש גם רב ועורך טקס חתונה אורתודוכסי למהדרין לשני גיבורי הספר מאיר וינינה – וזה באמת לא יכול היה להתרחש במציאות (עמ' 74-72); נתן ("רופא שטן") בורח מעיראק לסינגפור, ואיש איננו דורש ממנו דרכון ואשרת כניסה, ומיד יש בכיסו כסף מקומי לשלם לפרוצה (עמ' 144 ואילך). אני מודה שגם הנאומים הפתטיים של אֵם המנזר, שם שהתה ינינה בימי מלחמת העולם השנייה, נאומים על היהודים שהם עם סגולה ובעל ייעוד היסטורי לעולם כולו (עמ' 48-47) – לא מסתדרים אצלי עם הידוע לי על יחס הכנסייה הקתולית אל היהודים לפני, בזמן ואחרי השואה.
יש לי גם טענה חוץ-ספרותית כלפי אחד ממסרי הספר – טענה אידיאית: הספר יוצר תמונה קריקאטורית של הקיבוץ: יש שם "ועדה לריבוי טבעי", "ועדת שמות" (עמ' 71, 75, 78, 88), עושים עניין מכל שטות, כגון קומקום חשמלי בחדרים, ליפסטיק על השפתיים ועוד (עמ' 77-75, 80). יענקל הפוליטרוק ויהודית הטרקטוריסטית הפמיניסטית מצויירים בצורה נלעגת (עמ' 60 ואילך, 69 ואילך). המחבר מעמת את יענקל הפוליטרוק, סמל הגיחוך הקיבוצי, עם מאיר, הגיבור החיובי, שנוטש את הקיבוץ יחד עם אשתו ינינה – אל חיים חדשים בעיר: שר הבריאות, שהוא חבר קיבוץ, עובד בתורנות במטבח, ומאיר מקבל כדור בשר כמו כולם. הוא מיד זורק את האוכל ל"כולבוניק", וכשיענקל נזעק על הבזבוז ועל הזלזול במזון בימים של צנע, עונה לו מאיר: "...גדלתי על בשר כבש משובח ודגי נהר אפויים על גחלים. אתה רוצה שאקדש את ערכם של כדורי הבשר האלה שלא בישלו אותם כמו שצריך?" (עמ' 79).
לפי המסופר בספר, מאיר באמת גדל אצל דודו בעיראק בעושר ובאווירה אריסטוקרטית (רכיבה על סוסים, חינוך באנגליה וכו' – עמ' 193 –הוא הגיע לקיבוץ בחליפה מהודרת! – עמ' 61), אך הקורא גם יודע (וזה לא נעלם ממאיר עצמו!) שהוא נולד במקום נחשל, שבו עושים את הצרכים על הגג, שהאוויר בו רווי סירחון של צואת אדם ובהמה (עמ' 97, 188-187, 191) שבו לחייה של בת אין שום חשיבות, והיא לעולם שפחה חרופה לאחיה המתעלל בה ללא סיבה (עמ' 105 ואילך), שבו חובה להראות את הסדין המוכתם לאחר ליל הכלולות (עמ' 127), שבו יש תוקףשל אמת למערכת שלימה של אמונות טפלות (עמ' 7, 90, 102-101, 193, 270), עד כי לעיתים נדמה שהמחבר עצמו מאמין בהן (ראו בעיקר עמ' 7, 90, 193, 270). איזו זכות יש למאיר (בגיבויו של המחבר!) להתריס נגד האווירה הספרטנית של הקיבוץ בימיה הראשונים של המדינה?
עוד עניין אחד צרם לי: המהפך בהתנהגותה של ז'ורז'ט, אשתו המָרונית שלנתן (הוא ג'ורג' הסטניג "הרופא השטן"). בילדותה ובנעוריה סבלה סבל נורא מהצביעות של עולם המנזר: היא נאנסה על ידי נזיר "משוגע", ואֵם המנזר במקום לנחמה ולסעוד אותה, מגרשת אותה אל חיי עוני ואומללות. בצר לה כמעט הידרדרה לזנות. ביקור בקליניקה של "הרופא השטן" (כדי לרפא את חרפת היעדר הבתולים), גורם לרופא לחשוק בה, להתאהב בה, ולבקש את ידה. מרגע זה הוא מרעיף עליה מטובו ומגשים את כל חלומותיה: שמלות יקרות, תכשיטים, מסעדות פאר ועוד ועוד. ז'ורז'ט הסינדרלה שיכורה מרוב טוב שמורעף עליה, ואין בה שום געגוע לעולם הכנסייה שנטשה בהרי לבנון; והנה, כשנודע לה שבעלה הוא רופא מזויף ונוכל – היא משנה את התנהגותה במאה ושמונים מעלות: מביעה שנאה תהומית לרופא שכה היטיב עימה, מוותרת על כל העושר, וחוזרת כמו נוצרייה טובה אל חיק הכנסייה (עמ' 221 ואילך, 248 ואילך). המהפך הזה לא נראה לי סביר, אבל צריך לזכור שמהפכים כאלה ממש מתבקשים ברומנים של הרומנטיקה האירופית, שבעקבותיהם כנראה הלך המחבר במכוון, ואולי יש לראות ברוח זו גם את שאר "החלקות והחריקות" שהזכרתי לעיל.
ושוב, צריך לציין ביושר שהרומן מעניין ומרתק, ואם הקורא איננו איסטניס ספרותי – הוא עשוי ליהנות ממנו הנאה רבה.