ההצעה לשנות את חוק האזרחות ("חוק הנאמנות") והצעת "חוק הנכבה" (במתכונתו המקורית, הגורפת) הינן הצעות חוק שמקומן לא יכירן במדינה דמוקרטית.
ניתן להבין את התסכול העומד מאחורי הצעות החוק הללו – קשה לקבל את העובדה המקוממת שקבוצה גדולה במדינת ישראל רואה בהקמתה ובקיומה אסון. קשה לקבל את העמדה השלילית כל כך כלפי המדינה מצד אזרחים החיים בה. אולם מבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא במקרים המקוממים הללו – הדמוקרטיה חסונה דיה כדי להכיל אותם. אי אפשר להתעלם מן הקושי הבסיסי של מיעוט ערבי במדינה יהודית, הנמצאת במלחמה עם עמו, ושניצחונה הוא התבוסה של עמו. אין סיבה לצפות ממיעוט כזה לנאמנות ולפטריוטיות, אלא לקיום החוק וכיבודו. אין כל סיבה לאתגר את כיבוד החוק מצדו, בחוקים דרקוניים שאינם מאפשרים לו לבטא את רגשותיו או שמחייבים אותו להצהיר הצהרות המנוגדות למצפונו. אין לי כמעט ספק שההצעות הללו תידחנה. אם תתקבלנה – הן תהוונה כתם על ספר החוקים של מדינת ישראל.
אני שולל את החוקים הללו, אך אני דוחה את הניסיון לתפוס עליהם טרמפ כדי לשלול את זכותן של קהילות יהודיות במדינת ישראל להגדרה עצמית של צביונן התרבותי, הרוחני והאידיאולוגי. עיתון "הארץ" יצא בכותרת בעמודו הראשון "ביישוב הקהילתי במשגב כבר מיישמים את חוק הנאמנות". הכתבה יוצאת חוצץ נגד היישוב מנוף על תקנון בו הגדיר את צביונו, כשברקע – אותן הצעות חוק, המוגדרות כ"גזענות" (חרף התנגדותי לאותם חוקים, איני מקבל את הגדרתם כגזענים). אין כל קשר, כל דימיון וכל זיקה בין תקנון היישוב מנוף לבין הצעות החוק הנ"ל.
קהילה אינה מדינה. המדינה מחוייבת לכל אזרחיה – עליה להגן עליהם ועל זכויותיהם ולספק להם את השירותים שבאחריותה באופן אוניברסאלי. הקהילה, לעומת זאת, היא התארגנות וולונטארית של אנשים שבחרו לחיות יחד על בסיס מכנה משותף שהם מגדירים ועליו הם משתיתים את חייהם.
10 דקות נסיעה מקיבוצי, אורטל, ממוקם המושב אלוני הבשן. אני אוהב את היישוב הזה, אני מכיר את מרבית חבריו, יש לי בו חברים רבים, אותם אני מעריך מאוד והם מעריכים אותי. אני קרוב לאנשים המרכזיים ביישוב הזה. ואף על פי כן, ברור לי שאם אבקש להתקבל ליישוב – בקשתי תידחה. היא תידחה בצדק, ולכן לא אעלה על דעתי לבקש זאת. אלוני הבשן הוא יישוב דתי, המורכב מאנשים שבחרו לחיות בקהילה דתית, שומרת שבת וחג, מחנכת את ילדיה בחינוך הממלכתי דתי ומקפידה על אורח חיים דתי. לכן, אין כל סיבה שהקהילה הזאת תצרף אותי לתוכה, שהרי אורח חיי שונה מאורח חייה.
בדיוק כמו לאלוני הבשן, כך גם לקהילת מנוף הזכות לעצב את חייה. תושבי מנוף הגדירו את קהילתם ברוח ציונית. הם מדגישים את הצורך "להקים ולהתקיים בהתאם לעקרונות הקואופרציה וערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח חזון מגילת העצמאות." התקנון מצפה מחבר היישוב להיות "שותף להשקפת היסוד של היישוב המושתתת על עקרונות של שיתוף, התנדבות, דמוקרטיה וניהול עצמי; כמו גם ערכי התנועה הציונית, מורשת ישראל ויישוב ארץ ישראל; קהילה המציינת את מועדי וחגי ישראל."
בעיניי אלה רעיונות נשגבים ואני שמח שיישוב קהילתי הגדיר אותם כתשתית הערכית של קיומו. ההגדרות הללו, בהנחה שאינן רק מילים יפות על הנייר, מעידות על חברה ערכית ואיכותית, המציבה בפני חבריה חזון משותף, ולא רק שותפות אינטרסים כלכלית ונדל"ניסטית.
הצגת חזון ציוני כתשתית רעיונית של יישוב קהילתי במדינת ישראל כ"גזענות", היא אבסורדית. הרמת יד של המדינה על הציונות, היא התגלמות המושג "גולם שקם על יוצרו." שלילת זכותו של יישוב יהודי להגדרה עצמית ערכית כקהילה ציונית, כמוה כהוצאת הציונות אל מחוץ לחוק במדינת ישראל.
העליהום על היישוב מנוף אופייני לקו האנטי-ציוני של עיתון "הארץ". העליהום הזה, נגד זכות ההגדרה העצמית של יישוב קהילתי הוא גם אנטי דמוקרטי. על החברה הישראלית לדחות מכל וכל את העליהום הזה ולתת גיבוי מוחלט לחברי היישוב מנוף.
אהוד: עיתון "הארץ" צודק. במדינת כל אזרחיה כל המבקש להתארגן על בסיס ציוני הוא גזען הרצליאני ויש למוטטו. רק לפלסטינים המדוכאים מותר להתארגן בכנופיות טרור סגורות.
2. תמונת מצב
ימי אוסלו העליזים לימדו אותנו, שחשוב יותר להאזין לדברי המנהיגות הפלשתינאית הנאמרים בערבית, לבני עמם, ולא לדבריהם באנגלית, כלפי חוץ. באותם ימים האמנו, שהרטוריקה המתלהמת בערבית נועדה לצרכי תעמולה וכדי לאפשר את הגמישות במו"מ ובהסכם ואילו ההתחייבויות, ההסכמים והרטוריקה המתונה באנגלית היא הקובעת. בדרך הקשה למדנו, שכאשר ערפאת הסביר למאזיניו המוסלמים שההסכם עם ישראל אינו אלא הודנה – הפסקת אש טקטית שנועדה להביא להישגים, אך היא חלק בלתי נפרד מן הג'יהאד, הוא התכוון לכך. עובדה – כך בדיוק היה.
למרות זאת, אתייחס במאמר זה דווקא לדברים שאמר אבו מאזן בראיון ל"וושינגטון פוסט". מדבריו באותו ראיון, ניתן להסיק מסקנות רבות אודות תמונת המצב של הסכסוך הישראלי פלשתינאי והסיכוי לסיים את הסכסוך בעתיד הנראה לעין.
בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" ג'קסון דיהל ב-29.5.09 סיפר אבו מאזן שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה תמורת הסכם שלום עם ישראל. אבו מאזן הודה שדחה את ההצעה. מאחר ופרטים אלה מאוששים מידע שהתפרסם לא מכבר בישראל אודות ויתוריו של אולמרט, ניתן להניח שדבריו של אבו מאזן מהימנים.
ניתן ללמוד מהם עד כמה היה אולמרט מסוכן ואילו הצעות חסרות אחריות הוא הציע לאבו מאזן. נסיגה מ-97% מהשטח + נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל ("חילופי שטחים" בכיבוסית) משמעותה – נסיגה מלאה. עצם הנכונות לנסיגה מוחלטת וזריקה לפח האשפה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית (שכשמה כן היא – פשרה, שבה כל צד מוותר על חלק מן השטח) חמורה כשלעצמה. אך אילו תמורתה היו הפלשתינאים מוותרים על טענת "זכות" השיבה, ניתן היה לראות בכך מחיר – אמנם כבד אך שאפשר לחיות איתו. אולם מסתבר שבנוסף לאותה נסיגה מוחלטת, הכיר אולמרט בעקרון "זכות" השיבה ואישר להכניס אלפי פליטים פלשתינאים לישראל. ההכרה העקרונית ב"זכות" השיבה חמורה אף יותר מהשיבה בפועל של אותם אלפים. הכרה זו שומטת את צדקתה של מדינת ישראל, ומטילה עליה את האחריות למחיר ששילמו הפלשתינאים על תוקפנותם וסרבנותם טרם הקמת המדינה.
אלה דברים מזעזעים. אולמרט הוכיח שאין לו כל קווים אדומים במו"מ. אולם מה שמשמעותי אף יותר מהצעות אולמרט הוא תגובת אבו מאזן. מדוע, אחרי כאלה ויתורים, לא נחתם הסכם? אבו מאזן מסביר בדבריו, ש"הפערים נותרו גדולים".
אחרי כאלה ויתורים – עדיין פערים גדולים. למרבה הצער, המראיין לא ביקש מאבו מאזן לפרט, אולם ניתן להעריך מהם הפערים.
בתחום הטריטוריאלי – אולמרט הסכים ל- 97% מרצונו של אבו מאזן. ניתן להניח שאותה נסיגה במסגרת "חילופי שטחים" היא בסדר גודל של אותם 3% שאותם דורשת ישראל לשמור תחת שלטונה ביש"ע. למעשה, מדובר בנסיגה מלאה, או קרוב לכך. אי אפשר להגדיר זאת כפערים גדולים.
אני מניח שהפערים הגדולים נוגעים ל"זכות" השיבה. אבו מאזן אינו מסתפק, כנראה, בהכרה עקרונית ב"זכות" זו, אלא תובע מימושה בפועל, צעד שמשמועתו – חיסולה של ישראל. הנה, הוכחה נוספת לכך שהפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה של ישראל.
תמונת מצב זו מעמידה באור קצת מגוחך, את האובססיה של אובמה בנוגע לבנייה בהתנחלויות. השלטון ה"מתון" המקרטע של אבו מאזן אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו – וכך הוא דבק בגישה שגרמה לסכסוך והיא לב הסכסוך. האם עצירת הבנייה בהתנחלויות תשכנע אותו לשנות מן הקצה אל הקצה את גישתו לישראל? מחשבה כזאת כל כך מנותקת מהמציאות ומעידה על כך שגישתו של אובמה לסכסוך אינה רצינית, אינה מקצועית ואינה אחראית.
*
בנוגע לדליה איציק – אני מציע לכל אדם בעל רגש בושה לבחון את עצמו, האם הוא היה מעלה על דעתו להחליף את הבלטות שלו על חשבון משלם המיסים, אילו ידע שהדבר מותר לו על פי חוק. האם הבושה לא היתה מציפה אותו ומשתקת אותו לפני שהיה עושה זאת. אבל ייתכן שהציפייה שלי מדליה איציק קצת מוגזמת.