המלצה גדולה והערות קטנות על "ליגֵיאה" מתוך – "הברדלס, סיפורים" מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה, עם עובד 2009
מעצמו מובן שלא ארחיב את הדיבור על "ברדלס", הרומן הקלאסי של למפדוזה, שראה אור בעברית כבר בשנת 1961 (הרומן, בלי הסיפורים), וזכה לתשומת לב רבה של הביקורת. הרשימה הזאת תעסוק בסיפור "ליגיאה" משום ייחודו במכלול יצירתו של למפדוזה, ובסופה של הרשימה (איך לא?) אעיר מעט על רומן עצמו.
הסיפור "ליגיאה" נפתח באווירה מבודחת משהו: המספר מאבד בבת אחת את שתי "הצביות" שלו – שתי נשים קלות דעת, שהוא נהנה מחסדיהן תמורת כסף מזומן. האחת מוצאת בכיסו מכתב מלא שגיאות כתיב של "הצבייה" השנייה, ומחליטה לנטוש אותו, לא לפני שהיא גונבת כסף מארנקו; והשנייה, שמן הסתם נודעה לה "חזירותו" של האיש מ"הצבייה" הקודמת – שולחת את אחיה הקטן והזללן שיודיע על ניתוק יחסיה עימו. לא נותר לו למספר אלא לבלות לבדו בקפה מסוים ב"וויה פו", אותו הוא מכנה בשם "האדס" – השאול היוונית, משום "רוחות הרפאים" שבו: פרופסורים, שופטים וקצינים בדימוס – כולם זקנים צפודים ומשמימים. זקן אחד מאלה מושך את תשומת ליבו בעיקר בגלל הרגליו המחליאים לקרוא עיתונים ולירוק. היכרות נעשית ביניהם כאשר הזקן מבקש מהמספר לעיין בעיתון הסיציליאני שהוא מחזיק בו – ומסתבר שמולדתם של שניהם היא אמנם סיציליה. הזקן ממהר להחזיר את העיתון, לא לפני שירק בכעס כהרגלו.
השניים מתוודעים ביניהם ומסתבר שהוא הסינאטור לה צ'ורה, חוקר יוון בעל מוניטין עולמיים, ואילו המספר הוא פאולו קורבֶּרה, בן למשפחת אצילים סיציליאנית שזכה במשרת כתב בעיתון "לה סטמפה", מן הסתם בזכות פרוטקציה השמורה למשפחה. נוצרת ידידות בין השניים, למרות שהזקן הסנוב המתנשא איננו חדל להעליב את המספר על הרפתקאות אהבהביו הזולות ועל בורותו, ולמרות שהמספר עצמו סולד ממנהגיו המחליאים של החוקר הנודע. הקשר הזה בין השניים יוצר חידה אצל הקורא, וזו באה לידי פתרון כאשר הזקן השחצן, הסולד מאהבה ארצית ומתרבות עממית קלוקלת, מתוודה על אהבה פנטסטית שזכה בה, ושבגללה הוא לא ידע אישה לא קודם ולא אחר כך.
זה לא יהיה הוגן כלפי מי שיבקש לקרוא את הסיפור אם אגלה באיזו אהבה מדובר – אני רק ארמוז: האהבה הנפלאה הזו, שהיתה בה יפעה רוחנית ושובע ארצי, קשורה באופן הדוק בנושא שמילא את כל חייו – התרבות היוונית והמיתולוגיה היוונית; ומותו של הזקן (נפל מסיפון אונייה בדרכו לכנס חשוב, וגופתו לא נמצאה מעולם) אמור לאחד אותו עם אהובת חייו הנצחית.
אני חסיד גדול של האחדות ביצירה אמנותית, לכן שעטנז כזה שבין ריאליזם (הפגישות בין המספר לחוקר הזקן לה צ'ורה בבית הקפה ובביתו של המספר) ובין הפנטזיה (האהבה השמימית, או הימית, שבה זכה לה צ'ורה בשלושה שבועות של ימי צעירותו) – היה די בו בדרך כלל כדי שאניח את ספר בכעס, אבל בסיפור שלפנינו יש נימים דקות המקשרות בין הריאליזם לפנטזיה, וכן מערכת עדינה של סמלים המרככת, ואף מאיינת, את הרתיעה הראשונית. אזכיר פרט אחד: הזקן הוריש בצוואתו את כספו ואת רהיטיו לסוכנת ביתו המסורה, את ספריו לאוניברסיטת קאטאניה, ואילו למסַפר הוא הוריש אגרטל, בו מצויר אודיסיאוס קשור ברגליו לתורן כדי שיוכל לשמוע את שירת הסירנות, מבלי שיישאב אל מותו. האגרטל התנפץ בהפגזה על ביתו בפאלרמו, ונותר רק שבר אחד שעדיין שניתן להבחין בו את רגליו של אודיסיאוס קשורות לתורן. את השבר זה שומר המספר כשריד לקורות חייו הפנטאסטיות של הסנאטור והחוקר הזקן.
לטעמי, "ליגיאה" הוא סיפור מיוחד, שונה מאוד באופיו מהרומן "הברדלס", ומשאר סיפוריו של למפדוזה שסופחו אליו במהדורת 2009.
 
והערות אחדות על "הברדלס" עצמו: הרומן הוא בוודאי גאוני בשל יכולת התיאור המופלאה של הסופר ובשל הפיסול הנפלא של הדמויות הקמות כחיות לנגד עינינו, אבל הרומן רחוק מלהיות מושלם. רובו של הרומן מתאר אירועים סביב ביתו ובני ביתו של דון פבריציו קורבֶּרה נסיך סאלינה, בין מאי 1860 לנובמבר 1862, כשברקע האירועים הגדולים בדברי ימי איטליה – העימות הבורבוני-פיאמונטי, פלישת גריבלדי עם אלף לוחמיו לסיציליה ואיחוד איטליה תחת הכתר של ויטוריו עמנואל. מאורעות אלה מסופרים בפרוטרוט ובדקדקנות לאורך 184 עמודים הראשונים (שהם כ-87% מהרומן!), ומיד אחר כך, ללא שום הבהרה, אנחנו קופצים ליולי 1883, מועד מותו של הנסיך. מיד אחר כך אנו עדים לעוד קפיצה נחשונית למאי 1910, לפרק "שרידים", בו מתוארות שלוש בנותיו של הנסיך, הרווקות הזקנות, יורשותיו היחידות של בית סאלינה, שמתמודדות עם דרישת הכנסייה לסלק מהקפלה הפרטית שלהן את הפריטים שאינם הולמים מקום קדוש.
אינני מאמין שניתן להסביר את הקפיצות האלו בטעמים ספרותיים, וסביר בעיניי להניח שהסופר התכוון למלא את הפערים בבוא הזמן, וראייה לכך ניתן לקבל מן הנספחים – שם יש ניסיון חלקי בכיוון זה. ייתכן שאילו נמצא מו"ל בעל שאר רוח שהיה מסכים לפרסם את היצירה – היה למפדוזה שוקד (בעידוד של עורך מיומן) על מילוי הפערים, אך הוא בוודאי נתפס לייאוש כאשר, כידוע, הוא התדפק על שערי ההוצאות לאור ללא הצלחה, ורק לאחר מותו מצאה אלמנתו אוזן קשבת אצל עורך הוצאת הספרים "פלטרינלי", הסופר ג'ורג'ו בסאני, והספר ראה אור ב-1959, שנתיים לאחר מותו.
הזכרתי לעיל את יכולת התיאור הנפלאה של למפדוזה – אך אליה וקוץ בה: התיאורים מפורטים עד כדי גודש המכביד על הקורא. מסתבר שאין נושא המועדף לפירוט – הכול ראוי בעיני הסופר לעיון קפדני: ההשתדכות של טנקרדי, אחיינו המרושש של הנסיך, עם אנג'ליקה היפיפייה העשירה, אך חסרת הייחוס, כמו הטפטים שעל הקירות והתמונות המשמימות שעליו; הבחירות המזוייפות בעיר דונאפוגאטה – כמו התלבושות, המאכלים, הרהיטים וסירי הלילה המלאים בנשף שנערך בארמון פונטלֵאונה; תיאור השכנת השלום בבית אחותו של הכומר פירונה – כמו תלאות הדרך מסן-לורנצו לעיר דונאפוגאטה. הקורא חש שנעדר ברומן הזה סולם עדיפויות, והמחבר ממש מנצל הזדמנויות כדי להראות את כוחו המפליא לעשות בתיאור, ללא קשר לנדרש על פי המהלך הפנימי של עלילת הרומן.
מה ששיכנע אותי שסופר ממש "מכור" לתיאור הוא הסיפור "מחוזות הילדות", הנספח לרומן (עמ' 265-217) שכולו תיאורים של בית למפדוזה, הגן שלו, הכנסייה והתיאטרון שבתוכו, חדר האכילה, כשהוא אינו מדלג על צבע הטפטים, על השתקפות האבק בעד אלומות האור, על הקישוטים האינסופיים בעשרות החדרים, האולמות, הטרקלינים והקיטונים... אני סבור שגם ביופי אסור להגזים.