לקראת שבוע הספר ביליתי בוקר מקסים עם כיתות א' בבית הספר א"ד גורדון בתל-אביב שבו למד בשעתו בני בר המזל, ומדוע בר מזל? משום שבית הספר המשיך את מסורת שמונה הכיתות (לאחרונה נוספה גם כיתה ט') והיה בית הספר היחיד בעיר שנמלט ממפלצת חטיבת הביניים והניח לתלמידיו להתחנך וללמוד וגם לחנוך את הצעירים מהם כמו בני אדם ולא במטחנות בשר של חטיבות הביניים.
לפני שנים עבר בית הספר מבניינו ההיסטורי ברחוב לסל, שבו למד בני, והיום הוא נמצא בקצה רחוב הירקון, והמראה שלו ממש משובב עיניים. בבית ספר שכזה היה מתחשק לך לשוב וללמוד.
לאחר שקראתי עם הילדים את ספריי "דודו פאפל" ו"הילדה מן הים", מצאתי על אחד הקירות במסדרון בקומה העליונה – והעתקתי שיר של ילדה (ששמה היה אז כנראה רנה נצר):
 
אני גפן גפן קטנה
שתל אותי ילד בגינה
יום יום הוא משקה אותי מים
ולי גם השמש זורחת בשמיים
 
אחרי שלוש שנים
אם לא אתעצל
יגדלו ענביי
יבואו ילדים יקטפו פירותיי
 
רנה, כיתה ב' של רחל
 
[ועל כך הוסיפו לפלקט:]
פרופ' רנה שפירא
(בוגרת מחזור ח')
 
לקראת סוף הפגישה עם כיתה א' השנייה, שבה קראתי והסברתי את ספרי "הילדה מן הים", שאל אותי אחד הילדים אם אני יכול לקרוא להם עוד סיפור. לצערי לא נותר לכך זמן, וגם לא הבאתי עימי את ספר השירים הנידח שלי, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שחלקו האחרון מוקדש לשירים לילדים, שאחרת הייתי קורא להם את השיר החביב עליי שכתבתי בינואר 1977 והוא:
 
אחות קטנה
 
יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל
יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,
וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר
קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –
 
עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,
וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל
וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה
מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –
 
וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ
וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ
פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –
אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –
 
וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל
וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –
מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?
יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –
 
בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם
לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם
אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר
אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?
 
וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,
הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה
וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –
רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!
 
אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.
אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה
אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת
וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –
 
בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק
תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!
נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ
וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!