נראה שאסתר וברכה כאחת היו מאוהבות במורה הצעיר צבי דיזנדרוק, ועזיבתו בסוף אותה שנה, 1913, הותירה את שתיהן עצובות מאוד.

הנה הקטע מיומנה של אסתר ראב מיום כ' בתמוז תרע"ג, 1913, המתייחס, ממש כיומנה של ברכה, לעזיבתו של המורה הנערץ, אהוב ליבן של שתי הבחורות.

משונה, דזנדרוק נוסע!

מה לי ולו?

כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –

וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –

דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –

דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –

שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, "כן, כן," אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!

איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון – אב"ע], חנה [אחותה של ברכה – אב"ע], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין – אב"ע], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –

הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –

אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "

שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות – אב"ע], וכל אחת הרגישה איזה עלבון "מדוע לא קראנו לחדרו" – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –

אסתר ראב