על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר), "חבורה שכזאת היינו"
הוצאת "לשון", 2009, 300 עמ'
הספר שלפנינו הוא מהדורה מורחבת ומבוארת של הספר "חבורה שכזאת" שראה אור ב-1957. "מורחבת" – על שום שפוצ'ו הוסיף חמש פרשיות עלומות בהן היו מעורבות המחתרות בימי המנדט: שחרור המעפילים מעתלית, מעצר חבורת פלמ"חניקים במשטרת ג'נין, הורדת מעפילי האונייה "שבתאי לוז'ינסקי", פיצוץ גשר בנות יעקב וניסיונות השחרור של עצורי רפיח. צריך לציין לזכותו של פוצ'ו ש"התפר" לעלילת האֵם נעשה באמנות כזאת, שפשוט לא ניתן לחוש בו כלל.
"מבוארת" – על שום שהסתבר לו לפוצ'ו שנכדתו בת השבע-עשרה התקשתה להבין מילים, כגון "הכשרה", "הווי", "טורייה" – ולמען הדור הזה, שלא הכיר את ההווי ההוא – הוא הוסיף ביאורי מילים כיד ההומור הטובה עליו.
הספר מתאר הווי של מחלקת פלמ"ח המשוכנת באוהלים במתחם הקיבוץ עין-חרוד שבעמק. מדובר בחבורת צעירים עליזה ואופטימית ללא תקנה, למרות שמדובר בהווי קבצני ממש. לצעירים הנלבבים האלה אין כסף לאוטובוס ולגזוז, קונים חמישה חברים יחד כרטיס רכבת אחד (ברכבת העמק!), הנשק הבסיסי הוא מקלות קפא"פ, שגם אותם צריך "לגייר" במפגש עם המשטרה הבריטית, ובשיעור הנשק מראים להם בעסק גדול כדור של אקדח! הקורא נפעם ונדהם – איך חבורות נלבבות כאלו, שחיו בדלות כזאת, ובהיעדר ציוד של ממש, הפכו להיות כוח המחץ של היישוב העברי שהביא לקוממיות ישראל?
הספר גדוש בהומור טוב, מלב אוהב, הנעדר אפילו שמץ של התנשאות או הצלפה. הומור טוב וחכם הוא בראש ובראשונה – הומור עצמי: הגיבורים כאילו אומרים – "חבורה שכזאת היינו", היינו מתנדבים, אבל גם בטלנים ומשתמטים, תמימים, אבל גם תחמנים, מלאי הורמונים, אבל בתולים כרוניים...
אנרי ברגסון לימד אותנו בספרו "הצחוק" שההומור מתבסס על ההזהרה שמזהירה התודעה של האדם החושב כלפי סכנת ההתמכנות שאורבת לו בכל פינה. הצחוק מזכיר לאדם שהוא אמור להיות יחידאי, ואסור לו לגלוש לתבניות, כי רק מכונות חסרות בינה אנושית מפיקות תוצרות זהות (מטבעות, בקבוקים, קופסאות וכד'). לכן, גודש עשוי להעלות חיוך על השפתיים, שכן הפרט מאבד בו את הייחודיות שלו.
ובאשר לגודש: חמישה חברים יצאו לדרך בספר שלפנינו, והצטרפו למחלקת הפלמ"ח, אלא שלמרבה המבוכה – לכולם קוראים יוסף, להוציא את הגיבור המספר שקוראים לו אסף, אבל בקיצור – סֶפִי, ולכן מתבלבלים לחשוב שגם כינוי חיבה זה נגזר מהשם יוסף. היצירתיות שלהם ושל הסובבים אותם הובילה לחיפוש תחבולה שלא להתבלבל, ואמנם לאחד קראו יוסי, לשני יוסקה, לשלישי יוסלה, ולרביעי יוסיניו!
רוב חברי הקיבוץ מתוארים בספר כמעט כמו קריקטורות, והיה צורך בלא מעט אומץ לעשות זאת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר הנהגת המדינה הייתה נתונה ברובה בידי ההתיישבות העובדת. והרי דוגמאות:
גוטהרץ הייקה, שמחליף סמ"ך בזי"ן, הוא נעול על כך שכל מעשה גבורה של המחתרת – בוצע על ידי בני המחלקה שבעין-חרוד, אלה שאינם מפסיקים "לסבן" אותו בכל הזדמנות. גוטהרץ כאילו נבחר על ידי ברגסון עצמו להדגים אוטומטיות מהי: הוא רואה את אימא של יוסיניו במקלחת של הבנים (רוצָה לסבן לו את הגב...), חושב שטעה, והולך למקלחת של הבנות (עמ' 98); במשחק כדורגל שבין הפלמ"ח לחברי המשק, הוא שוכח שהקבוצות התחלפו בשערים, והוא מכניס גול עצמי (עמ' 238). לא רק הפלמ"חניקים מתעללים בו בשל הייקיות שלו, אלא גם חבריו בקיבוץ: בתחרות על רתימת סוסים בעיניים קשורות מביאים לו פרה במקום סוס... (עמ' 234-233; וראו עמ' 40 ואיל, 47, 76, 86, 139 ואילך).
לחבר קיבוץ אחר – שמו אידלקנק – מכניסים לכיס האחורי (תוך שהוא שר שירי מולדת...) גזיר גופייה טבול בנוזלים שנלקחו מאחוריה של כלבה מיוחמת, וכל כלבי הקיבוץ מבקשים לעשות עמו סקס... (עמ' 281 ואילך; וראו גם עמ' 52, 60, 63). חידת הזָקָן בן השבועיים הקבוע של הפרדסן דקל באה לידי פתרון כאשר מתגלה השפם של אישתו שפרה הרפתנית (עמ' 60; ראו גם עמ' 61, 65);
דוד רותם העסקן, המתלונן שעליו להתרוצץ בתל-אביב במקום לעבוד בטורייה כפי שהוא היה מעדיף (כביכול) – מתגלה כמי שעושה חיים עם חברה בתל-אביב, כשגם אישתו איננה מפגרת אחריו ומזמינה לחדרה בלילות את מסגר הקיבוץ.
 
הדמויות העיקריות בסיפור – חמשת "היוסלעך" מעוצבות באופן סטאטי – אין התפתחות ושינוי בקווי האופי שלהם, אבל כל פרק חושף קווי אופי חדשים שלא שיערנו אותם קודם, וזה סוד העניין שבספר:
ספי, הגיבור המספר, חושב את עצמו חסר צבע, נגרר, חסר תכונה בולטת, אבל על הרוב, העצות וההזהרות שלו מסתברות כנכונות.
יוסלה הוא רומנטיקן כותב יומן, בו הוא מגולל את קורות החבורה, וגם את חלומותיו הרומנטיים הכמוסים בקשר לבנות הקיבוץ ובנות ההכשרה של הפלמ"ח. הרומנטיקן הזה מתגלה כמסגר אומן שמופעל בהצלחה בשחרור המעפילים ממחנה עתלית. מתחברת אליו כלבה, שהחבר'ה מכנים אותה בשם "זוזי בינתיים", ולמען הקיצור – "זוזי", ולמגינת ליבו היא מזדווגת עם "צרעת" הכלב הכי מוזנח והכי מכוער מאלה שחיזרו אחריה בימי הייחום שלה.
יוסיניו הוא הצעיר בכולם (בעוד תשעה חודשים ימלאו לו שמונה-עשרה!), והגיע אחרון לחבורה, על כן כולם מתעללים בו. אימו מגיעה לקיבוץ ועושה לו בושות גדולות. הוא סבלן כלפי המתעללים בו, ותמים עם בנות עד כדי גיחוך, אך דווקא הוא זוכה בחיבתה של זיוה היפה בבנות ההכשרה, ובזכותו נוצר הקשר של החבורה עם הבנות שלומדות אצל חנה מייזל בנהלל.
יוסקה הוא המושלם שבין החמישה: הוא גבוה ויפה, מוסרי ובוגר יותר מכל חבריו. הוא יודע אנגלית שוטפת, אחראי מאוד כלפי חבריו, בעיקר כלפי הצעיר שבהם – הלא הוא יוסיניו. הוא חבר אמת: כשסידרו את יוסיניו וגרמו לו לעשות לעצמו קרחת – יוסקה, בעל הבלורית היפה, גילח גם את שיערו כאות הזדהות עם יוסיניו, וכמחאה כלפי חבריו המתעללים. הוא זה שמגלה לחבורה עד כמה יוסיניו מוכשר בכתיבה. הוא קורא רק ספרים "טובים" – "הגיבן מנוטרדם", "עלובי החיים", "ז'אן כריסטוף". כשהוא וחבריו עדים למעמד מביך בו נמצא יוסי, זה שמתחמן את כולם – הוא משביע אותם לא לספר על כך, ומזהיר את יוסלה שלא יזכיר זאת ביומן שלו (שאגב, חבריו מעיינים בו ללא רשות). כל הבנות נושאות עיניהן אליו, והוא מדיף כלפיהן קור. הנקודה השלילית היחידה שאפשר אולי להצביע עליה בהתנהגותו היא בכך שהוא "משתמש" בבחורות שנופלות לרגליו, וזונח אותן אחר כך באדישות. כך קרה לזיוה ולרינה, וכך היה קורה גם לשולה, אילו התרצה לה.
הכי מדהים מכל החבורה הוא יוסי – בחור שמן, חסר כושר גופני, משתמט מכל משימה מסובכת, או מעייפת, אבל בעל מוח מבריק לתחמונים, שהם ממש מעבר לכל דמיון. אני ספרתי בספר כעשרים (!) תחמונים שלו כלפי בני החבורה, כלפי חברי הקיבוץ, כלפי אנשי חוץ – ואף פעם לא מצאתי חזרה על אותו רעיון – מוחו עובד ללא הפסקה! והרי דוגמאות אחדות: יוסיניו מגיע לבסיס הפלמ"ח, ויוסי משים עצמו מפקד, דורש ממנו להתפשט לבדיקה רפואית, ומזמין את החבר'ה לראות (עמ' 13 ואילך); מכניס את חמשת היוסלעך לרכבת העמק בכרטיס אחד (עמ' 203-202); מצליח להשיג טרמפ במשאית בחזרה מהסחנה, כשחבריו, שחשבו להריצו אחריהם – מדוושים על אופניים (עמ' 213, 219); משים עצמו נפגע מאבן שעפה כביכול עד לגבו בעת פיצוץ גשר בנות יעקב – כל זאת כדי שישאו אותו על אלונקה בעלייה הקשה מאפיק הירדן (עמ' 227-226); גורם לכך שיכריחו אותו לצאת לחופשה, כי כביכול העסק של אביו עלה באש. הוא "נכנע" להפצרות, ורק אחרי שחזר, הסתבר שלא מדובר כלל בעסק של אביו, אלא בזה של מישהו אחר בעל אותו שם משפחה (עמ' 230-228), ועוד ועוד – כל תחמון – מלאכת מחשבת שגורמת לפרצי צחוק בלתי נשלטים (ראו גם עמ' 29, 78-77, 144, 178, 181, 197, 201, 206, 270, 275, 282-291, 289-285). אינני יודע מה להלל ולשבח – את הזיכרון הפנומנלי של פוצ'ו על אינספור התעלולים של הדמות, או אולי את הדמיון המדהים של פוצ'ו עצמו שהמציא דמות כזאת!
הספר ארוג באירועים היסטוריים ידועים, ומוזכרות בו דמויות מובילות מהימים של טרם מדינה: חנה מייזל, אברהם הרצפלד, יצחק רבין, אורי יפה, בני מהרשק, חיים וויצמן, יוחאי בן-נון ואחרים. נקודת התצפית היא של מספר עֵד, הלא הוא אסף – סֶפי, אך יש בספר גם כתיבה מנקודת תצפית של מספר כל-יודע, כגון תיאור ילדותה ונעוריה של זיוה היפה (עמ' 162 ואילך).
לא כל הספר הוא הומוריסטי, לקראת הסוף הוא הופך לרגשני מאוד, כאשר יוסקה ("המושלם") פוקח את עיני החברים ליתרונותיו של יוסיניו, וזיוה היפה פותחת את ליבם כלפי הרשל ניצול השואה הבודד, שהיה תמיד מושא להתעללות וללעג מצד הצברים שבהכשרה (עמ' 296-290; וראו עמ' 67, 93, 144, 161, 273, 292). לתשומת ליבם של המקופחים המקצועיים שבינינו – כל עולה חדש אכל את מנת הקש שלו, ולאף אחד אין בלעדיות על מסכנות.
סוף הספר, שסוגר מעגל עם נושא הפתיחה, הוא עצוב ממש. לא אגלה אותו לטובתם של אלה שלא קראו את הספר, ורק זאת ארמוז – חמישה יצאו לדרך – והגיעו רק ארבעה, כי מלחמת השחרור, לקראתה התאמנו הצעירים הנלבבים האלה, היתה עקובה מדם, ורבים וטובים הקריבו חייהם כדי לזַכּוֹתֵנוּ בחירות ובקוממיות.
הספר "חבורה כזאת" ריגש בזמנו מדינה שלימה, ואני משוכנע שהמהדורה העכשווית רק היטיבה עמו. אני, מכל מקום, אסיר תודה על חוויית הקריאה.
 
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"