לגדעון לוי, עיתונאי "הארץ", תפקיד שלילי בעיתונות ובציבוריות הישראלית. לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי ופרו פלשתינאי, שכתיבתו מאופיינת בהעדר חוש ביקורת כלשהו לתעמולה הפלשתינאית, כולל טיהור כל שרץ, אף של המתועבים בפיגועים, ובהצגת ישראל בצבע שחור משחור. פלקאטיות שטחית, עלובה.
אבל יש ללוי גם תפקיד חיובי. דווקא בשל קיצוניותו, דווקא בשל בוטותו, דווקא בשל ישירותו, דווקא כיוון שאינו נוהג להצטעצע ולהסתתר מאחורי צעיפים של פוליטיקלי קורקט, ניתן להבין דרך דבריו הישירים, את האג'נדה הנסתרת, אולי אפילו הבלתי מודעת, של השמאל הקיצוני בישראל. קרא את לוי, ודע למה הם מתכוונים באמת. ראה את מקומו של לוי, ודע לאן מוביל המדרון החלקלק של השמאל הקיצוני.
השבוע הסיר לוי כמה צעיפים המסתירים את האג'נדה המחברת לא אחת את השמאל הקיצוני למאבק נגד רפורמות בבית המשפט העליון. לוי, אמנם, הוא ממבקריו החריפים של בית המשפט העליון, ש"משרת את הכיבוש" ו"מכשיר את שרץ ההתנחלויות", אבל הוא גם בין המגינים על עצם האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט בהחלטות מדיניות, פוליטיות וביטחוניות ובין הלוחמים בזרמים בחברה המתנגדים לאג'נדה הזאת של בית המשפט.
בעוד רבים מחסידי הקו האקטיביסטי של בית המשפט מסתתרים מאחורי אמירתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", שומרים על האג'נדה האחידה של בית המשפט מפני השקפות אחרות באמירת אמן אחרי הטענה שאין לקבל לבית המשפט את רות גביזון כי "יש לה אג'נדה", ודוחים את הביקורת על ההרכב המונוליטי של בית המשפט בטענה המצטעצעת והמתחסדת, שהשופטים נבחרים אך ורק על פי מקצועיותם ואיש אינו מתעניין בדעותיהם – גדעון לוי אינו מסתתר. הוא אומר את הדברים באופן ברור.
כאשר הוצעו השבוע שופטים חדשים כמועמדים לבית המשפט העליון, מיד נתן בהם גדעון לוי סימנים, והבהיר מדוע הם פסולים. השופט נועם סולברג הוא תושב אלון שבות שבגוש עציון. השופט ישעיהו שנלר הוא תושב קרני שומרון. פרופ' דב פרימר הוא תושב מעלה אדומים. די בכך, כדי לפסול אותם מלשבת בבית המשפט העליון.
את המאמר הוא הכתיר "עבריינים בעליון" ("הארץ" 25.6) – בעיניו מי שחי ביהודה ושומרון הוא בהכרח עבריין ופושע, מעצם מגוריו. "אין כל הבדל בין חוות הסוסים של יעקב אלפרון המנוח, שאליה פלש בכוח והיא פונתה לפני כמה שבועות ובין הפלישה הלא חוקית של המתנחלים לאדמות הגדה. אבל כשם שאיש לא היה מעלה על דעתו למנות את פולש הקרקעות אלפרון לשופט – סולברג, פרימר ושנלר הם מועמדים לגיטימיים. זה אפשרי רק במדינה שיש בה שתי מערכות חוק."
מיותר לציין שהנ"ל יושבים כחוק, ביישובים חוקיים למהדרין, שהוקמו על פי החלטות חוקיות של הממשלות הנבחרות בישראל, וכל הניסיונות להטיל בקיומם פגם חוקי, כביכול, נדחו בידי בתי המשפט, כי אין כל קייס משפטי לטענה הפוליטית הזאת. מיותר לציין שהיישובים הנ"ל הם בקונסנזוס הלאומי הרחב ביותר, ואפילו ג'ימי קרטר הביע בשבוע שעבר תמיכה בהתיישבות היהודית בגוש עציון. אולם מה זה מעניין את גדעון לוי? ללוי יש אג'נדה. על פי האג'נדה שלו, משמעות הדמוקרטיה היא שדעה שאינה שלו אינה חוקית, ולפיכך מי שמגשים השקפה שאינה שלו הוא עבריין. כיוון שהוא עבריין, אין לו מקום בבית המשפט.
אך מה לגבי מי שתומך בעבריינים ובעבריינות? האם היינו מקבלים לבית המשפט העליון שופטים התומכים באלפרון? ובכן, יש למנוע קבלתם לבית המשפט העליון של כל מי שתומך במתנחלים. כך, נקים בית משפט בצלמו ובדמותו של גדעון לוי. לוי יודע שאין לעמדותיו רוב בציבור הישראלי ואין להן סיכוי לזכות ברוב במערכת הדמוקרטית. לכן, הוא רוצה לראות בבית המשפט העליון כביש עוקף דמוקרטיה. הוא לא יחיד. זו האג'נדה של רבים מהנאבקים, בשם "שלטון החוק" כביכול, נגד כל רפורמה בבית המשפט העליון ונגד כל צבע חדש בתוכו ובוועדה לבחירת שופטים. התפקיד החיובי של לוי, הוא לומר את הדברים בלי להסתתר מאחורי טענת שלטון החוק.
יותר ויותר אני חש צורך להצטייד בשקית הקאה כאשר אני קורא "הארץ".
 
 
2. איש האדמה, הספד בהלוויה של חָמי, אריק שליין, נהלל ר"ח תמוז תשס"ט
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו."
הפסוק הזה מתהילים, הוא אחד השירים האהובים על אריק, שהקפיד לנגן אותו בכל הזדמנות. איך אפשר לתמצת טוב יותר מפסוק זה, את אישיותו של אריק?
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," כתב שאול טשרניחובסקי. אריק הוא תבנית נופה של ארץ ישראל העובדת, תבנית נופו של העמק, תבנית נופה של נהלל. אריק הוא התגשמות דמות החלום הציוני.
ביום שבו נפצע אריק, לפני שבועיים, הוקרן בערוץ השני הסרט "אדמה", המספר את סיפורו של אריק וסיפורם של שניים מחבריו, ותיקי העמק, חקלאים בנשמתם, חקלאים מהולדתם ועד אחריתם. בסרט אמר אריק, שכל עוד אפשר לזרוע ולקצור, יש בשביל מה לחיות. ואכן, אריק זרע וקצר עד יומו האחרון, עד שנפצע בשדה, בעבודה. לא אחת הביע אריק משאלה, לסיים את חייו בשדה, ביום עבודה. אולם בסרט הוא גם הבטיח לזרוע ולקצור עד גיל 90. וצר מאוד, שכך הוא קיפח את חייו. שירת חייו נפסקה מוקדם מדי.
לפעמים קשה להסביר, מה גורם לאדם בן 80, המתאושש מהתקף לב קשה, לחזור לעבודה פיסית קשה, בשדה. מי ששואל את השאלה, אינו מכיר את אריק. העבודה במשק נתנה טעם לחייו. הוא לא יכול לראות את עצמו חי ללא העבודה.
"החקלאי האחרון" – זו הכותרת שניתנה לתמונתו, דיוקנו של עובד אדמה מיובל ידיים, צרוב שמש וחרוש קמטים, בתערוכת קרן קיימת ומצלמת שהוצגה לפני שנים אחדות. על פי דרישתו, שונתה הכותרת ל"החקלאי". אריק לא היה החקלאי האחרון. צפוי עוד עתיד מזהיר לחקלאות בישראל. אבל חקלאים מסוגו של אריק, לא מייצרים עוד היום.
אריק לא היה איכר שאופקיו כאופק התלם בשדהו. הוא היה איש תרבות ואיש ספר רחב אופקים, סקרן, יודע לצטט מן התנ"ך ומן השירה, מאמין בערכים של צדק חברתי. הוא היה אמן – פסל, צייר, נגן.
ביום פציעתו, כאשר נאמר שהוא יישאר משותק בפלג גופו התחתון, חשבתי שאם ידיו של אריק תוכלנה להמשיך ולפסל ואם שפתיו תוכלנה להמשיך ולנגן, יהיה לו עוד לשם מה לחיות.
המפוחית היתה חלק בלתי נפרד מאריק. תמיד אמרתי שאריק בלי המפוחית הוא כמו אריק ללא השפם. לפני כשנתיים, הזמנתי את אריק וחבריו לרביעיית העמק להופיע במתנ"ס הגולן. במשך למעלה משעתיים הם ניגנו ללא הפסקה, והקהל שר איתם בהתלהבות, בתחושה שהם אינם מנגנים רק על המפוחיות, אלא פורטים על נימים דקים מאוד בנשמות כולנו, פורטים על נימים של געגוע לימים טובים יותר, אך בעיקר געגוע לעתיד טוב יותר.
כתבה המשוררת רבקה מרים, וכאילו כתבה על אריק: "המנגן גורס היה / שכל העצמים מקורם בניגונים שהקפיאו / וכל מהלכיו נועדו אותם להפשיר. / בכינור חשוף מהלך היה / לגרות החפצים גבולותם לפרוץ / להתפשט לניגון. / והכינור בחיקו עד דממה מצטווח / כשחש באמצעיתו / במיתריו המפשירים."
בשבילנו הוא היה, מעל הכול, סבא אריק. סבא נפלא, אוהב ואהוב, סבא היודע להנחיל לנכדיו בשיחה, אך בראש ובראשונה בדוגמה אישית, דרך חיים.
במה נתנחם? בכך שאריק זכה להקים משפחה לתפארת ולחבק 13 נכדים. בכך שאריק זכה ללוות בגאווה את אבנר, נכדו הבכור, לחופה, ולתת קולו בחזנות בברכות החתונה. בכך שאריק זכה לחגוג עם משפחתו וחבריו את יום ההולדת ה-80 שלו ושל יהודה, אחיו התאום. בכך שבחג שבועות האחרון, שבוע לפני הפציעה, עוד הספיק אריק להוביל את שיירת הרוכבים של נהלל ואפילו להתחרות ברכיבה, כנער.
"ואולי לא היו הדברים מעולם?" הביעה רחל המשוררת ספק. השיבה לה מקץ עשרות שנים תרצה אתר: "כן, היו הדברים מעולם / היו בני אדם, / של ימי בראשית / היו – ועודם... // והיו שהלכו ולא שבו / כשיר וכתפילה / לא ילכו בשבילייך, רק ישוטו עלייך / עם רוח סוף הקיץ הקלה / עם גשמי היורה / ותקיעת השופר / ודמעת הזורעים הגדולה."